• Miriam Dissen Ben Or

משיבוט עכבר לשיבוט יזמים: ראיון עם ד"ר ליאור שאלתיאל

Updated: Nov 4

ד"ר ליאור שאלתיאל עומד בראש התוכנית האוניברסיטאית הראשונה בישראל לתואר שני במנהל עסקים בהתמחות בניהול ביו-רפואיBioMed-MBA ומנסה ליצור דור חדש של יזמים בארץ.

אני בן 41. אם חוזרים אחורה… כשסיימתי את הצבא התקבלתי לאוניברסיטה העברית ללימודי משפטים, ולהנדסה כימית באוניברסיטת בן גוריון. בחרתי ללכת להנדסה פשוט כי זה מה שאני אוהב לעשות. זו היתה התקופה בה התחום של הביוטכנולוגיה התחיל ופרח. היה מאוד קשה להתקבל אליהם, ואני לא הבנתי למה אנשים הולכים דווקא להתמחות הזו, במיוחד בתואר ראשון. לתפיסתי יש שלוש הנדסות בסיסיות, כימיה, חשמל ומכונות, שמהן אפשר להגיע לחוגים נוספים. אני לדוגמא עשיתי מסלול של הנדסה כימית במגמת ביוטכנולוגיה.


תואר ראשון כמובן לא היה מספיק כדי לצאת לתעשייה בתחום של מחקר ופיתוח, אז המשכתי לתואר שני. עברתי לצד השני של הכביש, לפקולטה לרפואה, והתחלתי תואר שני בפיזיולוגיה. התמזל לי המזל ועשיתי מסלול מאוד מהיר. בשנה הראשונה סיימתי את כל הקורסים, ובשנה השנייה טסתי לגרמניה כדי להיות הנציג של המנחה שלי בפרויקט משותף בעיר מינכן. זה למעשה שינה לי את החיים.


"זה למעשה שינה לי את החיים" צילום: אלבום אישי

מה עשית בגרמניה?


הפרויקט הזה קרה ממש בהתחלה של הביוטכנולוגיה. התפקיד שלי היה ליצור אסטרטגיה לשיבוט עכבר. ממש פיזית נתנו לי דף נייר ואמרו לי להתחיל לתכנן. אחרי שנתיים כבר הרכבתי את הווקטורים השונים, עכברה נכנסה להריון, הכנס


תי את הגנים, וקיבלתי עכבר משובט. אבל לא יכולנו לפרסם את זה, כיוון שתכננתי את האסטרטגיה לפני שהתגלה מידע חדש שמבטל את החשיבות של השיבוט הזה. מבחינה טכנית הצלחתי בפרויקט, ואני היום יכול להגיד שיש לי ילדים ועכבר. אבל החלטנו להפסיק ולהמשיך הלאה. הייתי בנקודת שבירה מסויימת שבה התלבטתי האם להמשיך באקדמיה או לצאת לתעשייה.

מה בחרת?


החלטתי לעבור למעבדה אחרת במינכן, זו היתה החלטה של הרגע. היה לי טוב בגרמניה אז פשוט התגלגלתי עם זה. בלימודי הדוקטורט התמחיתי בתעלות סידן שנמצאות בעין - רצינו להבין מה קורה לאנשים שסובלים מעיוורון לילה.

איך אתה מסכם את תקופת הלימודים?


זו היתה תקופה מאוד מעניינת, למדתי המון, הכרתי המון חברים טובים ואנחנו עד היום בקשר. גם קיבלתי מלגה תחרותית שמאוד חשובה לקורות חיים שלי. אבל בדיעבד, אולי הייתי מנסה להשתלב בדוקטורט עם התעשייה, זה הדבר היחיד שהייתי מנסה לשנות. דוקטורט בתעשייה מאוד מקובל בגרמניה. המשמעות היא שחברה מהתעשייה מכשירה סטודנט אחרי תואר שני, והוא במקביל עושה דוקטורט מאוניברסיטה קרובה. ההבדל הוא שהניסיון מהדוקטורט נחשב כניסיון תעסוקתי. מה שאני עשיתי במשך השנים של הלימודים בגרמניה, לא נחשב.

למה?


לצערי גם שקדן טיפש יכול לסיים דוקטורט. לעומת זאת, בתעשייה זה לא יכול לקרות. האנשים הטובים ביותר מגיעים לתעשייה. ולימודי דוקטורט לא נחשבים כניסיון בעיניים של התעשייה. ואני יכול להגיד לך גם למה. אנשים באקדמיה עושים מחקר מאוד ממוקד, וזו גם הסיבה שהקמתי את BioMed-MBA. גם אחרי לימודי דוקטורט, לא בטוח שתדע לעשות מחקר טוב בעולם האמיתי. אין לך מושג מהם גבולות הגזרה בתעשייה, לא מבחינת מימון ולא מבחינת עקרונות המחקר. הרבה אנשים עושים את הדוקטורט כי זה מעניין אותם, הם לא רוצים להיות אנשי אקדמיה, וזה בסדר.

ובכל זאת המשכת לפוסט-דוק אחרי הדוקטורט.


סיימתי את הלימודים, ולהגיד לך את האמת, ניסיתי לחזור לארץ. אבל היה מאוד קשה לקבל עבודה. זה אותו משבר שכולם נחשפים אליו בסיום הדוקטורט. חיפשתי עבודה ולא מצאתי. נהניתי מתקופה של חופש אחרי הדוקטורט, וכשהתחיל להסתיים לי הכסף, הבנתי שאני חייב למצוא עבודה. חיפשתי משרות בתחום של מחקר ופיתוח אך השכר שהציעו לי היה באמת מגוחך, זה היה כמו להתחיל מאפס. היתה חברה שבה התהליך התקדם אבל סירבתי לשכר הזה, ולצערי אחרי זה הם הלכו למועמד הבא. היא היתה אישה צעירה, בגילי, עם דוקטורט, והיא הסכימה לשכר הזה. אני חושב שכאן לצערי זו ההתחלה של ההפרדה בין גברים לנשים. כי גברים לא יסכימו לשכר כזה, אני הרגשתי שזו זילות של כל מה שעשיתי.


אז התחלתי פוסט-דוק בפרנקפורט. אני לא ממליץ לעשות את השינוי הזה, פרנקפורט לא כיפית כמו מינכן. במהלך השנה קיבלתי פנייה מהמרכז למדענים חוזרים. LipoCure, חברה ישראלית, זכתה במלגה בתוכנית מחקר אירופית של חילופי מדענים והיתה צריכה למצוא מדען לא ישראלי. בגלל שאני הייתי הרבה שנים בגרמניה, מחוץ לישראל, התאמתי לדרישות. ברגע שהיתה לי אפשרות להיכנס לתעשייה, סיימתי את הפוסט-דוק, וחזרתי לארץ.


"פרנקפורט לא כיפית כמו מינכן". אוקטוברפסט. צילום: אלבום אישי

הרעיון של המלגה הוא לעשות חילופי מדעני בין המדינות ...


למרות שאני ישראלי נחשבתי ״גרמני״ משום שחייתי שנים רבות שם, וזו היתה הדרך שלי לחזור לארץ. לשמחתי גם רמת השתכרות היתה בסטנדרט אירופי. וזו היתה ההתחלה שלי בתעשייה למעשה. כבר מההתחלה חשבתי על תוכנית ה-BiomedMBA. בזמנו היתה תוכנית דומה במכללה למנהל, אפילו הלכתי ליום פתוח שם. הבנתי שזו דוגמא חלקית לתוכנית שאני רוצה שתהיה. אבל למדתי באוניברסטאות טובות בארץ ובגרמניה, למה אני צריך לסיים במכללה? למה אין כזו תוכנית אוניברסיטאית? הבנתי שזה הזמן לעלות כיתה, ולהביא את התוכנית לרמה אוניברסיטאית.

במה התוכנית שהקמת שונה מהתוכנית במכללה למנהל?


אנחנו הגדרנו מטרה מאוד ברורה - להעלות את התוכנית לרמה של אוניברסיטה, על כל מה שמשתמע מזה. בנוסף, התוכנית אצלנו היא בימי חמישי ושישי כי אנחנו מאמינים בשילוב של עבודה ולימודים. כרגע אנחנו כבר במחזור החמישי שלנו, ובינתיים גם המרכז הבין-תחומי פתח תוכנית שמדברת על חדשנות רפואית. מה שרואים שם זה שהרבה סטודנטים זרים מגיעים. אני מאמין שעניי עירנו קודמים. קהל היעד שלנו הוא מאוד מגוון, ומורכב ברובו מאנשים שרוצים להגיע לדרגות ניהול גבוהות יותר בארגון שהם נמצאים בו. אנחנו לא תואר ב״פיפיטציה״, לא תואר מחקרי, אנחנו רוצים לתת לסטודנטים את אותו ארגז כלים עסקי שחסר להם.

כל התוכניות החדשות שנפתחות מעלות את השאלה: האם האקדמיה משקפת שינוי אמיתי שקורה באקוסיסטם של יזמות הביומד?


אני חושב שיש שינוי והקורונה עשתה לזה מיקוד רציני. אבל צריך לתת משאבים ולראות שזה נשאר לאורך זמן, זה לא זבנג וגמרנו. ובארץ, אחד הדברים שאנחנו לא טובים בו, זאת סבלנות. אני מקווה לראות את כל קשת המקצועות מרוויחה מזה שהביומד הופך להיות מנוע הצמיחה השני, או אפילו הראשון, של ישראל.


התוכנית נמצאת באוניברסיטה העברית, בירושלים, ועבור חלק מהאנשים ירושלים היא מעבר להרי החושך. זה משהו שאני מודע אליו, לכן חלק מהתוכנית שלנו נמצאת ברחובות ומאפשרת נגישות למרכז. אבל אם היו תוכניות כאלה גם במקומות אחרים, גם בלי קשר לאוניברסיטה העברית, זה יהיה לטובת התעשייה והאקוסיסטם הישראלי. כי הרבה מוחות פשוט הולכים לטימיון. זה מזכיר לי שיחה שעשיתי בזמנו עם מנהלת במרכז להשבת מוחות של משרד הכלכלה. והיא אמרה לי, "שמע, השבת מוחות זאת באמת בעיה. אבל הבעיה הכי גדולה שלי כרגע, זה לגרום למוחות לא לברוח. יש אלפי בוגרי מדעי החיים, איך אני משאירה אותם בארץ?"

זה די שקוף. הם צריכים עבודה.


אבל השאלה היא איזה עבודה. אתה יכול לעבוד בתעשייה ולשווק תרופות. אבל האם אדם שסיים דוקטורט צריך להיות איש שיווק? אני לא בטוח. זה לא מה שהוא הוכשר לעשות. הוא צריך ללכת למחקר ופיתוח. הבעיה היא, שבאקדמיה עובדים הרבה על המחקר, אבל איפה הצד של הפיתוח? צריך לעבור מה-R ל-D. לעשות פיתוח זה יכולת בפני עצמה. קחי לדוגמא למשל דוגמא - חברת מסחור הטכנולוגיות הכי רווחית בארץ היא דווקא ׳ידע׳ של מכון ויצמן שמקדש מחקר בסיסי. הרבה מחקרים בסיסיים יכולים להיות מתורגמים לישומיים, וזה צריך להיות האינטרס של האקדמיה לקדם גם בפיתוח.

גרמניה שונה בישראל בהקשר של הכשרת סטודנטים?


במקרה הזה אני חושב שכן. במהלך הדוקטורט שלי היה הרבה דגש על צמיחה אישית. הייתי בתוכנית שבה היה מחקר וגם עידוד יזמות, עם סדנאות ושיעורי העשרה.

אפשר ללמוד להיות יזם?


אפשר ללמוד יזמות ובעיקר אפשר לשכלל אותה. אני חושב שיזמות היא כמו מחלה מדבקת, זה כמו חיידק שנכנס בך. אתה לא מאמין שאתה יזם, אבל חלק מהאנשים שנחשפים ליזמות פשוט מקבלים סימפטומים והופכים להיות יזמים. מצד שני, גם עם הקורונה, יש אנשים שאין להם סימפטומים, וזה בסדר. יש הרבה אנשים ש"אין להם את זה".

בתחילת השיחה דיברת על כך שביוטכנולוגיה זה תת תחום של הנדסות ולא צריך מסלול משל עצמו, והיום אתה עומד בראש תוכנית שהיא מאוד נישתית.


אני מאמין שבלימודי תואר ראשון חשוב להתחיל עם הבסיס הכי רחב שיש, לדעת את היסודות. אפשר גם להתמקד ולהחליט "אני הולך למדעי המוח", אבל צריך לקחת בחשבון שזה מאוד ממוקד, ומצמצם את האפשרויות בקריירה. אני התחלתי בהנדסה כימית, עברתי לפיזיולוגיה, התמחיתי באלקטרופיזיולוגיה. זו הדרך הנכונה מבחינתי. אני מודע לזה שהעולם מתקדם למולטידיסציפלינריות, אין שום ספק בזה. אבל כדי להיות מולטידיסציפילנרי אתה צריך שיהיה לך בסיס טוב. להיכנס לעומק של הדברים, לא ללמוד רק את פני השטח.

היית מגדיר את ה-Biomed-MBA כסטארט-אפ אקדמי?


זה קצת שונה, אבל כן. יש פה הרבה דברים שלא היו לפני זה באקדמיה. הייתי צריך להוכיח את עצמי, להראות Proof Of Concept, ליצור תשתית. זה לא טריוויאלי. התוכנית נמצאת בבית הספר למנהל עסקים, ואין כאן איש סגל שמתעסק בביומד. הדוקטורט שלי הוא בכלל פרמקולוגיה, אז זה לא טבעי שאהיה בראש התוכנית. אבל עם הזמן אתה רואה שזה נכון, וזה עובד. התוכנית צוברת תאוצה.

באלו אתגרים נתקלת בהקמת התוכנית?


הייתי אומר שהיו לי שני אתגרים. קודם כל גיוס המורים. יש טרייד-אוף, כשאתה בסוף הקריירה אתה יש לך יותר זמן ורצון לתרום, אבל קשה יותר לגייס מנכ"לים שהם בשיא הקריירה. דבר שני זה ההתנגשות האינהרנטית בין המודל הפיננסי של התוכנית לבין בית הספר למנהל עסקים. התחלתי את התוכנית עם תמיכה של הרשות לפיתוח ירושלים, אבל ברגע שהכסף נגמר אנחנו צריכים להמשיך לתחזק את התוכנית. במודל שלי, יש חשיבות ליצירת שיתוף פעולה ותמיכה מצד חברות מהתעשייה שרואות את הפוטנציאל הגדול בתוכנית.


"אנחנו תמיד חושבים קדימה" צילום: אמיל סלמן לדה מרקר

ומה השלב הבא?


אנחנו תמיד חושבים קדימה. בשנה הקרובה המשימה שלי היא להוסיף לתוכנית ענף בינלאומי. אנחנו גם רוצים לפתח קורסים מקצועיים של לימודי תעודה לאנשים בתפקידים בכירים. הקורונה עשתה לא טוב להרבה אנשים, והם יוכלו להגיע אלינו להתמקצע בתחום. יש גם תוכנית המיועדת למדענים חוזרים ונמצאת עדיין בשלבי היגוי.

מה הסיבה לכך שבישראל תחום הביומד לא חזק?


לוקח זמן לדברים האלה, אבל כבר היום אפשר לראות את השינוי בגידול ובהון האנושי. יש הרבה יוזמות שצומחות. לישראל יש שתי בעיות. אנחנו פרובינציה קטנה, רחוקה מארה"ב, בלי הרבה כסף, ועדיין אין לנו מספיק הון אנושי מקצועי בתחום הביומד. יש בארץ חוקרים מבריקים אבל הם לא מבינים מספיק מה זה יזמות, הם הגיעו לאוניברסיטה כי הם רוצים להישאר שם. ויש צורך בגשר שיקשר בין עולם התעשייה לאקדמיה, שיצור אחד ועוד אחד שווה שלוש.


המודל העסקי של חברות הביומד הוא מאוד קשה. אם יש לך המצאה טובה, תרופה חדשה, את מתחילה להתגלגל, את מגייסת כסף, בסוף הדרך, אחרי שתים-עשרה שנה של פיתוח, מה נשאר לך מזה?! אחוזים בודדים. כל קרנות ההון סיכון שמצטרפות רוצות לקבל כסף חזרה. המודל הזה לא מספיק טוב.

קראו עוד על התוכנית:

מרים דיסין בן אור היא סטודנטית לדוקטורט במדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן גוריון, במעבדה לפסיכיאטריה חישובית, וממקימי Brainstorm.

מרים כותבת בעמוד שטיפת מוח וחוץ מאהבתה למילים, יש לה מקום חם בלב לים. תמצאו אותה לפעמים מסתובבת באוניברסיטה, מחלקת קאפקייקס או מאפים שהכינה.


  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn
  • Instagram

©2020 by BrainstormIL. Proudly created with Wix.com