איך לשנות דוגמה מדעית ולהישאר בחיים - ראיון עם פרופ' מיכל שוורץ
נפגשתי עם פרופ' מיכל שוורץ, חוקרת מוח במכון ויצמן ומפתחת תרופה לאלצהיימר. שמעתי ממנה איך אפשר לשמור על המוח, איך להיות פורצת דרך וגם (איך לא) על נשים באקדמיה. השיחה שלנו התחילה בסיפור שלה על מעשה שמעולם לא עשתה עד השבוע האחרון.
אני אף פעם לא משתתפת במחאות או בהפגנות, והשבוע ארגנתי ״מחאת הזדהות״ בפתח הבניין שלנו, בגלל האונס של הבחורה באילת. מעבר לסיפור עצמו, שהוא מזעזע בצורה שאין למעלה ממנה, זה איתות לנו כחברה. היה לי חשוב למחות גם בתוך מכון ויצמן, כי יש עשבים שוטים גם כאן, והאקדמיה לא מבערת אותם. חסרים פרופסורים שהטרידו מינית וניצלו את המרות שלהם?! אני מרגישה שאם במגדל השן זה אפשרי, אז אין לנו גבולות.
ולדעתך, יש צעדים לקראת תיקון?
אני לא יודעת, זה לא שינוי שיקרה מהיום למחר. אבל מה שחשוב זה שכולנו מרגישות שיש לשורש תופעות קטנות כגדולות.
איך הגעת למחקר מוח?
אם אני הולכת רחוק, בתיכון היה לי הכי קל במתמטיקה. אבל מבחינת הסקרנות כל הזמן זלגתי לתחומי הביולוגיה. לא הייתי סגורה על מקצוע מסוים, אני גם לא מבית אקדמי. אבא שלי ניצול שואה ואמא שלי ממשפחה ציונית שישבה בארץ כמה דורות לפני קום המדינה. התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית מתמטיקה, כימיה ופיזיקה, ומהר מאוד הבנתי שאני מעוניינת להמשיך בכיוון הביולוגיה. בחרתי ללכת למכון ויצמן. כשהייתי ילדה השתתפתי בסיור של נוער שוחר מדע במכון. הייתי מוקסמת, חשבתי שאני בפסגת מגדל השן האקדמי. כל הציפורים והעצים שידרו בעיני מסתוריות מדעית. הרגשתי שנודף ריח של ידע והשכלה במקום הזה, נשביתי בקסם של המכון. אי אפשר לתאר כמה התרגשתי. הייתי בסך הכל ילדה בת עשר, ומאז, זו היתה הפנטזיה שלי.
את עדיין מרגישה ככה?
באמת זכרתי את המכון כמקום קסום. אך כשהגעתי בתור בוגרת הבנתי שזה רק עוד מוסד אקדמי על חוזקותיו וחולשותיו. אכן יש במכון וייצמן תשתיות מחקר נפלאות, והיא מקום נהדר לסטודנטים ולמחקר. יחד עם זאת מכון ויצמן הוא מקום שמורכב מאנשים, ויש כאן את כל הספקטרום האנושי. זה שאתה פרופסור לא הופך אותך לאדם יותר טוב או יותר הגון; אתה לוקח את הפקעל'ה שלך לכל מקום. במכון ויצמן למדתי במסלול ישיר לדוקטורט באימונולוגיה כימיה, אך הכוונה שלי היתה להגיע למוח, זאת היתה מטרתי הסופית.
למה דוקא מחקר מוח?
כשהגעתי למחקר המשלב חקר מוח ומערכת חיסון, הרגשתי שזה "זה". מדע זה לא מקצוע, זה דרך חיים. לכן לכל אורך הדרך החלטתי שאם אני מקדישה את חיי למדע אני צריכה להרגיש שזה בוער בעצמותיי. ועבורי זה יכול לקרות רק אם אני חווה את הנושא בכל נימי וגידי. ניסיתי גם ללמוד רפואה והבנתי שזה לא בשבילי. בעבודת הפוסט-דוקטורט, הגעתי למקום שבו יכלתי לממש את הפנטזיה האמיתית שלי: לחקור כיצד שתי מערכות שמתחזקות אותנו, ונחשבו למערכות שהדיאלוג ביניהם הוא חד-צדדי, בעצם כן משוחחות.
משהו שהיה מנוגד לתפיסת עולם המדעית דאז.
נכון. אף אחד לא חשב שמערכת החיסון יכולה להשפיע על המוח ועוד לטובה. התפיסה היתה שהמוח שולט בכל האיברים בגוף אבל הוא לא מושפע משום דבר. זו היתה הרוח הרווחת כשאני נכנסתי לתחום. האסימון נפל לי כשהבנתי שהמוח זקוק למערכת החיסון.
איך הסביבה האקדמית הגיבה לתגליות שלך?
עם המון התנגדויות. בהתחלה לא האמינו לי בכלל, הייתי מצוטטת רק בצורה שלילית. אם אתה חלוץ במדע יהיו לך מתנגדים, וטוב שכך. ההתנגדות מאתגרת ומאלצת את החלוץ להוכיח את טענתו בכלים המדעיים והמקצועיים. הבעיה שלי היתה שההתנגדות גם הפכה לעויינות אישית.
מאידך זו היתה תקופה מדהימה, זכיתי בסטודנטים יוצאים מן הכלל שהאמינו בדרכי. חלק מהסטודנטים שתרמו רבות לקידום מחקרינו היום הם בעצמם פרופסורים, והם זוכרים את התקופה הזו בתור חוויה אינטלקטואלית בלתי רגילה. אני אומרת לכולם היום, אם יש לכם פריצת דרך - זה נפלא! אל תכעסו כשמתנגדים אליכם, תמשיכו לעשות את העבודה, אל תפחדו. ללכת עם הקונצנזוס זה הכי קל, אבל לא מאתגר.
קיבלת פרופסורה בגיל 35, כשאת אמא לארבעה ילדים. איך הספקת הכל?
איכשהו הדברים התגלגלו כך שכל שלב סיימתי מוקדם. תמיד הייתי בריצה, אך במבט לאחור, אני ממליצה ליהנות מעשיה בנחת. היה לי עומס נורא גדול, גם לגדל את הילדים וגם לרוץ בקריירה. אני חושבת שהפסדתי הרבה מאוד בדרך.
אני זוכרת שבתהליך הריצה המדעית לקבלת לקביעות במכון וייצמן, הייתי צריכה לחזור כל יום הביתה בחמש. לעומת הגברים בני דורי שיכלו להישאר במעבדה ללא גבולות זמן. חשבתי על כל השיחות פרוזדור והתרועעות החברתית שלא יכולתי לעשות. אז התחושה שלי הייתה שגם אני לא יכולה להיות מדענית חברותית וגם לא אמא במשרה מליאה.
כל הנשים מרגישות ככה.
אינני יודעת, אבל כנראה שאף גבר לא מרגיש ככה.
באיזשהו שלב העבודה שלך השתלמה והתפיסה המדעית השתנתה. איך זה קרה?
עקב בצד אגודל. כמו פיסות שמתחברות והפאזל מתחיל להסתדר. דבר ראשון, בשנת 1998, הראינו שמערכת החיסון מסייעת לריפוי המוח. נקודת המפנה היתה בשנת כאשר הראינו שהמוח הבריא גם הוא זקוק לתמיכת מערכת החיסון (2006) ואז התחילו להגיד "רגע – אולי היא צודקת!". הראינו שהתפקוד האופטימלי של מוח בריא תלוי במערכת החיסון. במילים אחרות, אם מערכת החיסון ירודה המוח לא יגיע למימוש מלא של הפוטנציאל. כשאנחנו עם חום גבוה, או תחת סטרס גודל, או אחרי כמה לילות בלי שינה. אנחנו יודעים שאנחנו לא חושבים טוב. למה? מסתבר שהכל מתווך דרך מערכת החיסון.
ומה השאיפות שלך אחרי כל זה?
אנחנו גם בתהליך אחרון לפיתוח תרופה לאלצהיימר. הקמנו חברת סטארט-אפ שנמצאת כבר בשלבים הסופיים של הפיתוח לקראת התחלת הניסוי בחולי אלצהיימר, אתמול הוכרז שהחברה שלנו זכתה במענק מקרן ביל גייטס. זו פריצת דרך משום שהתרופה לא מבוססת על ניסוי וטעיה אלא על מחקר אמפירי ותיאורטי, נדבך אחרי נדבך.
הרבה מחקרים נשארים בעולם המדע, ואילו את מיישמת את הממצאים ובדרך ליצירת תרופה חדשה.
להביא תגלית למימוש זו חוויה מאוד מרגשת. הממשק שבין המדע ליזמות הוא מעניין אך קשה. האקדמיה היתה יכולה לעזור למדענים הרבה יותר בגיוס הכספים, ובגישור בין המדע ליישום. בהקשר הזה אני חושבת שהעשייה של הקהילה (Brainstorm) היא מבורכת. אנשים מסיימים ללמוד ורוצים לדעת מה אפשר לעשות עם הPhD הזה, מה הלאה? המפעל שלכם הוא נכון וחשוב.
מה הצעדים הראשונים של הסטודנטית שרוצה להיות יזמת?
קודם כל לעשות סקר שוק מאוד נרחב. זה לא זבנג וגמרנו, צריך ללמוד את התחום. תהליך היזמות הוא ארוך וקשה, שלא תיפול רוחך כשעשרה משקיעים אומרים לך לא. פשוט להמשיך.
קיבלת הרבה פרסים על העשייה שלך. מה היה הכי מרגש עבורך?
נכון, וכולם על ההישגים המדעיים. בשנה שעברה קיבלתי את פרס המנטור המצטיין. זה היה נורא כיף. מרגש לראות את ההערכה והתמיכה של דור ההמשך כי אני באמת משקיעה הרבה ממירצי בדור ההמשך.
האם את מיישמת את התובנות מהמחקר שלך בחייך?
תובנות המחקר שלי בעצם מלמדות כי גיל מערכת החיסון יותר חשוב מהגיל הכרונולוגי. אבל מניעת הזדקנות של מערכת החיסון מצריכה תחזוקה שכוללת שינה טובה, תזונה ורוגע. זה דורש משמעת מאוד גדולה, והקריירה שלי נורא תובענית כך שזה קשה לי. אך הבנתי שיש אפשרות להנגיש את כל הידע החשוב הזה, וביחד עם סטודנטית שלי לשעבר כתבתי ספר. כמה מזה אני לוקחת לעצמי? לא הרבה.
איך אפשר להשאיר את המוח בריא?
בריאות המוח מתחילה בגנטיקה, אך יש תפקיד גדול גם לאורח החיים. לכן גם אם יש, לדוגמא, נטייה מוקדמת לפתח דמנציה, תזמון התפרצות המחלה יהיה פונקציה של תחזוקת מערכת החיסון. כך שאפשר לדחות את עיתוי פריצת המחלה באמצעות אורח חיים בריא: פחות סטרס, תזונה טובה, ספורט.
יש לך טיפים לסטודנטית או לסטודנט שמתחילים ללמוד?
ללכת עם מה שבאמת אוהבים ולא לוותר. כן, זה קשה. אבל זה אפשרי. באמת שאין מרשם. אין ספק שלאמא זה יותר מורכב, וכל אישה צריכה למצוא את הפתרון שלה. אבל אם זה מה שאוהבים - ממש לא לוותר.
מרים דיסין בן אור היא סטודנטית לדוקטורט במדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן גוריון, וכותבת בעמוד שטיפת מוח.