חקר המוח: מאז ועד מחר [חלק א]

יומן מסע ושאלות סביב הגולגולת, מפה טופוגרפית כפי שמבינים אותה היום ותקוות או הזיות לעתיד.

ההתחלה

נראה כי מאז ומתמיד האדם היה סקרן לגבי התודעה שלו, הנשמה שלו. כבר לפני חמשת אלפים שנה נמצאו עדויות של טבליות חרס המתארות את ההשפעות של חלב הפרג, ממנו מייצרים אופיום, על התודעה. ארכיאולוגים מצאו עדויות לכך שעוד בתקופה הפרה-היסטורית נהגו בני האדם לערוך ניתוחי מוח מסוג מסוים שנקראים "חירור גולגולת". טכניקה זו כללה ניקוב חור בגולגולת, וציורי קיר מהתקופה הנאוליטית מרמזים לכך שהיא שימשה לריפוי התקפים אפילפטיים ומחלות נפש, באמצעות יצירת פתח המאפשר ל"רוחות רעות" לצאת מהגוף. חלק מהמטופלים אף שרדו את התהליך.

הראיות הקדומות ביותר למילה “מוח” נמצאו אצל המצרים לפני 3,500 שנים על פפירוס המכונה "פפירוס אדם סמית" המתאר ניתוחים שנעשו ל-27 חולים עם פגיעות מוח ופגיעות נוספת במערכת העצבים מה שמעיד על כך שכבר אז טיפלו בפגיעות מוח.

בתקופת היוונים, ב-400 לפנה"ס, היפוקרטס, אבי הרפואה המודרנית, טען כי המוח הוא איבר החישה העיקרי, היות ורוב החושים העיקריים שלנו מחוברים לגולגולת. הוא ראה בניתוחים כי קיימות מסילות שמעבירות את המידע החושי למוח. כמה עשרות שנים לאחר מכן, ארסיטו יצא באמירה אחרת: הלב הוא המקור והמוח הוא רק מפזר חום משוכלל, תפקידו לקרר את הלב. בתנ"ך אגב אין ולו אזכור אחד למוח ועם זאת אזכורים לא מעטים ללב. בתקופת האימפריה הרומית, גלנוס שחי במאה ה2 לספירה בחן מאות מוחות של חיות וגילה שקיימים בתוכם חדרים מלאים נוזל. גלנוס טען שיש רוחות שחיות בחדרים האלה ותנועתן של הרוחות מפעילה את האדם. לגבי שאר המבנה? תפקידו לא ברור.

בימי הבניים אבד רוב הידע הרפואי של ימי קדם והוחלף באמנות תפלות ובדת. הכנסייה אסרה על דיסקציה (ניתוח) של גופות אדם מה שהאט את ההתפתחות המחקרית. מחלות רבות יוחסו להשפעה של שדים, לכן נעשו ניסונות לריפוי מחלות באמצעות מגוון טקסים בהם גירוש שדים או עליות לרגל, ואף בוצעו ניתוחים שמטרתם להוציא את "אבן השוטה" מגולגלות החולים.

ימי הרנסנס איפשרו רוח חדשה במחקר כאשר הנטייה להמנע מנתיחת מתים הלכה ופחתה, מה שאיפשר לתאר את גוף האדם לפרטי פרטים. ליאונרדו דה וינצ'י ביצע ניתוחים אנטומיים ולא פסח על המוח. הוא מתחיל להבין שאזורים שונים במוח אחראים על תפקודים שונים. כמאה שנים לאחר מכן אנדריאו ססליוס, אנטומיסט מדופלם, שאיפשר בפעם הראשונה לראות לפרטי פרטים את המבנה והתצורה של הגוף האנושי כאשר הזמין אמנים לצייר את הנתיחות שביצע פוסט-מורטום (לאחר המוות).

במאה ה-16, בהשראת התפתחות העקרונות הפיזיקליים באותה תקופה, דקארט הקביל את המוח למערכת הידראולית משוכללת. כאשר האדם חווה גירוי בסביבה, צינורות המים בגופו מגיבים לגירוי כך שמגיעים יותר נוזלים למוח. אפשר להבחין במגמה בה אופן הפעולה שמייחסים למוח שלובה ברעיונות התרבותיים הנוכחים באותה תקופה ובהתפתחות הטכנולוגית המאפשרת אותם וכן לכך שהמטפורה בה משתמשים בה כדי לדמות את פעולתו של המוח תהיה למכונה המשוכללת ביותר לאותה תקופה (עוד נחזור לנקודה זו בהמשך).

במאה ה-17 חלה נקודת מפנה שמציינת את השינוי בדרך בה אנחנו חוקרים את המוח מאז ועד היום. ניקולאוס סטליו הבחין באזורים השונים במוח ודימה את המוח למכונה - תחנת רוח. הוא ניסה להבין את התפקיד של כל רכיב במוח בנפרד כדי להבין את פעולת המוח בכללותו. גישה זו, הגישה הרדוקציוניסטית, שלטת במדע מאז ועד היום. ב-1694 פרסם תומאס וויליס את התיאור המדוייק הראשון של מבנה המוח, וב-1697 אנטוני ואן לוונהוף היה הראשון שבחן רקמת עצב במיקרוסקופ וגילה שכל סיב עצבי עשוי צרור צינורות דקיקים.

במאה ה-18 לואיג'י גלווני מראה שחישמול של רגליים אחוריות של צפרדע מוביל להתכווצותן, וזו הפעם הראשונה שעולה ההבנה שהגוף, ובכך גם המוח, מופעלים ע"י חשמל. מלומדים לא מעטים האמינו שעם גילוי תופעת החשמל נמצא עיקרון החיים וביטוי לכך ניתן למצוא בספר "פרנקנשטיין" שנכתב זמן קצר לאחר תגלית זו. כאן אפשר לראות איך התפתחות מדעית משפיעה על התפתחות תרבותית.

בתחילת המאה ה-19 נעשו עוד ועוד בדיקות מבניות של המוח אבל רק המצאת המיקרוטון, מכשיר לפריסת קטעי רקמה דקיקים, איפשרה להמשיך את המחקרים האנטומיים מבעד למיקרוסקופ. פרטי מסת המוח התגלו באמצעות צבעים וטכניקות צביעה מיוחדות וב-1832 זוהו תאי עצב בפעם הראשונה וכשנה לאחר מכן גילו המדענים שהסיבים העצביים מחוברים לתאי העצב.

במאה זו קרו מספר ארועים משמעותיים נוספים. הרופא הצרפתי פייר-פול ברוקה זיהה את האזור במוח האחראי על הדיבור כאשר מגיע אליו מטופל שמזהה אובייקטים אך לא מסוגל לתאר אותם. בניתוח שלאחר המוות ראו פגיעה משמעותית באזור מסויים במוח שקשור לדיבור ובהמשך נקרא איזור ברוקה. זו דוגמה אחת מבין רבות בה פגיעה מוחית איפשרה התקדמות בהבנה של הפעילות המוחית באזור מסויים, כאשר הלמידה באמצעות לזיות (פגיעות מוחית) ממשיכה להיות אחד האמצעים בהם חוקרים את המוח גם בימינו. ההסתכלות על המוח כמכונה מקבלת ביטוי גם כאן כאשר לפיה אם פוגעים באחד הרכיבים נקבל פגיעה בתפקוד מסויים.

מטופל נוסף שחייבים להזכיר כשמגוללים את ההסיטוריה של חקר המוח הוא פיניאס גייג'.