במהלך השנה שעברה, השתתפתי בתוכנית מנטורינג לבוגרי היחידה שלי בצבא. הצגתי את עצמי בתור דוקטורנטית למדעי המח באוניברסיטה העברית, לקראת סיום הדוקטורט (מבלי שידעתי מתי הוא זה יסתיים). לתכנית הצטרפתי במטרה לברר עם עצמי האם אני מכוונת לקריירה אקדמית או לא. העובדה שהתחלתי לשאול את השאלה הזו זמן רב לפני שעלי לקבל את ההחלטה, הוכיחה את עצמה כדבר חשוב.
במהלך התהליך הגעתי לתובנות רבות אך החשובה מכולן היא - לשאול שאלות ולחפש תשובות באופן אקטיבי. לא להתבייש, ליצור קשר עם אנשים שעברו תהליך דומה, או שונה, לאסוף עובדות על חיי היום-יום שלהם, על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם, על החרטות ועל דברים שהיו עושים אחרת. אז הנה השאלה שמניעה אותי בכתיבת הטור החודשי הזה - האם (מתאים לי) להישאר באקדמיה או לצאת לתעשייה?
נפגשתי לשיחה עם אלית שטרק-ענבר, בוגרת המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, והתחלתי לכתוב את יומן התובנות החדש שלי. אלית התחילה את דרכה האקדמית בלימודי פסיכולוגיה וביולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, המשיכה בתכנית ישיר-לדוקטורט בחישוביות-עצבית, טסה לפוסט-דוק בברקלי ומאז חוקרת בתעשייה.
את "מאלה" שתמיד ידעו שהן רוצות להיות חוקרות מוח?
היו רגעים שחשבתי שאהיה חוקרת התנהגות פילים שריתקו אותי, בעקבות טיול ארוך באפריקה. היו רגעים שהתעניינתי מאוד בגנטיקה. מה שידעתי בתואר הראשון, זה שהשילוב בין פסיכולוגיה וביולוגיה יתן לי את הבסיס הרחב לבחור את הכיוון להמשך. ה"וואו" שלי בתואר הראשון הגיע מהקשר בין ביולוגיה והתנהגות, ומדעי המוח זה למעשה תחום שבו המפגש הזה קורה.
את יכולה להצביע על כלים ספציפיים שהדוקטורט נתן לך?
מאיפה מתחילים? הצטרפתי בדוקטורט למעבדה של אודי זוהרי, שחקרה בזמנו בעיקר את חוש הראיה, והתחלתי לעסוק בשאלות של הקשר בין ראיה ותנועה. הייתי הראשונה במעבדה לחקור מוטוריקה ב-MRI, מה שהיה יחסית חדשני בזמנו, ונדרשתי להמציא את כל הכלים שלי לניסוי - מכשירים מסתובבים, משקולות, בוכנות, ועוד. בנוסף, לקחתי מסכות שנמסות על הפנים ומקבלות את צורת הנבדק, ששימשו בזמנו בטיפולי הקרנות למיקום מדוייק של פני המטופל, והשתמשתי בהן לקבע את ראש הנבדק בזמן שהוא מניע את הידיים במגנט על מנת למזער תנועות ראש. את יכולה לדמיין כמה חשיבה וזמן הושקעו לפני הוצאת כל ניסוי אל הפועל, ולכל נבדק ונבדק. עבדתי בדוקטורט במגנטים קליניים באיכילוב והדסה בהם יכולנו לקיים ניסויים רק בחלונות זמן מאוד קצרים בסופי שבוע או מאוחר בלילות. היינו הטכנאים של עצמנו ועזרנו זה לזה להריץ ניסויים במגנט. למעשה תכננתי את הניסויים, בניתי את האביזרים, ניתחתי את הנתונים, וכתבתי את המאמרים. כל התהליך היה שיעור אחד ארוך בחשיבה מחוץ לקופסא, פתרון בעיות, יצירתיות, נחישות, ויוזמה. זה מה שהדוקטורט נתן לי.
מה הייתה נקודת התפנית מביצוע מחקר יותר בסיסי למחקר יישומי?
לקראת סוף הדוקטורט שיתפתי פעולה עם רופאה נוירולוגית, ד״ר נטע לוין, בפרויקט לשיקום נוירולוגי משבץ. מטופלים נדרשו לבצע תנועות עם הגף הפגועה, בתוך המגנט, לפני ואחרי טיפול פיזיותרפי ייעודי. מיפינו את ההומונקולוס, ושאלנו מהו מנגנון השיקום המוחי (פיצוי, החלמה וכד') מהטיפול ההתנהגותי. זו הייתה נקודת מפנה. התבהרה לי התשוקה האישית שלי לשימוש בידע ובכלים מחקריים כדי לעזור לאנשים, להשפיע או לטפל.
למה פוסט-דוקטורט?
הפוסט דוקטורט אמנם גובה מחירים, אבל גם פותח המון הזדמנויות. בשלב הזה ידעתי שאני רוצה לרכוש כלים יותר יישומיים או קליניים, תוך כדי התנסות מחקרית נוספת. בחרתי להצטרף למעבדה של ריץ' אייוורי (Rich Ivry) בברקלי, העוסקת בין היתר בפרדיגמות התנהגותיות בהן פחות התנסתי בדוקטורט. המעבדה עוסקת בממשקים שבין תנועה וקוגניציה, ואני התעניינתי בתהליכים קוגנטיביים בלמידה מוטורית ובהבדלים בינאישיים בלמידה. בתקופה הזו בעצם השלמתי איזשהו מסע אינטלקטואלי שהתחיל בתחום הראיה, התפתח לקשר שבין ראיה ותנועה, עבר דרך שיקום תנועתי, והעמיק בממשק שבין תנועה וקוגניציה. משם המשכתי את המסע בתהליך לא לינארי של עיסוק בקוגניציה פר סה, קריצה לעולמות הפסיכיאטריה, וחזרה לעולמות מוטוריים, קוגניטיביים, ומה שביניהם.
מה חוקר עושה בתעשייה?
יש הרבה אפשרויות וכל אחד מחפש משהו אחר. אופי וסוג המחקר גם משתנים מאד בין אירגונים. בסיפור האישי שלי למעשה המשכתי לחקור. החברה הראשונה שהצטרפתי אליה, תוך כדי הפוסט, הייתה פוזיט סיינס (Posit Science). החברה פיתחה מוצרים ותכניות לאימון קוגניטיבי בעיקר לגיל השלישי. מתוך הרקע המוטורי שהגעתי איתו, יזמתי ופיתחתי בחברה תרגילים ותוכניות אימון לאוכלוסיית חולי פרקינסון אשר נפגעים גם מוטורית וגם קוגניטיבית. כעובדת בחברה הרצתי מחקרים בשיתוף פעולה עם אוניברסיטאות ולקחתי חלק בהנחיה משותפת של דוקטורנטים, עבדתי עם מפתחים, וכתבתי הצעות מחקר רבות. זו חברה שתחום המחקר הוא חלק עיקרי ממנה וזה בלט בגיוס של צוות חוקרים גדול שכולם במהלך פוסט-דוקטורט או לאחריו. כמעט כל חברה שמקדמת נושאים מדעיים יישומיים (תרופות, טיפול, אבחון) חייבת לבצע מחקר בשיתוף פעולה עם האקדמיה, אבל השונות טמונה בדגש שהחברות מקנות למחקרים הללו. היציאה לתעשייה הייתה עבורי בעצם סגירת המעגל של ההכשרה האקדמית שציינתי קודם, שבה לקחתי את כל הידע והכלים שרכשתי ותיעלתי אותם לכיוון יישומי שיש לו אימפקט על החברה.
מאז עבדתי בשתי חברות הזנק בארץ בתחום מוח-טכנולוגיה-התנהגות, אחת בתחום השיקומי והשניה בתחום האבחוני. בחברות הללו המחקר הרבה יותר ממוקד סביב המוצר העיקרי של החברה, במטרה לתקף את המוצר מבחינה מדעית וקלינית, ולבדוק את יעילותו.
לב המחקר היישומי, בחוויה שלי, הוא לפגוש בצורך רפואי / קליני אמיתי, להתחיל במחקר לאיפיון הבעיה בעזרת סקר ספרות רלוונטי, שיחות עם ה״שחקנים״ בזירה (חולים, רופאים, נותני שירות רפואי), והבנת הפתרונות הקיימים בשוק על יתרונותיהם וחסרונותיהם. לבסוף, לאסוף יחד את הידע והכלים שרכשתי על מנת לפתח פתרון טכנולוגי. בשלב שני, מבצעים מחקרים לתיקוף ושיפור המוצר. תהליך כזה יכול להיות ארוך, ומחייב שיתוף פעולה הדוק בין אנשים עם רקעים שונים - חוקרים, מפתחים, מהנדסים, אנשי פיתוח עסקי, רופאים, מטפלים, וכמובן חולים. בעיני הקסם טמון בשתי נקודות מפתח: שיתוף פעולה אינטרדיספלינרי, ובכך שיחד יוצרים משהו (מוצר טכנולוגי) שמשנה ומשפר את המצב בעולם.
האם צריך את ההכשרה האקדמית הארוכה הזו?
תלוי למה ומה רוצים להשיג. תלוי מה מחפשים בדרך. תלוי גם באיזו חברה. כמובן שיש תפקידים שאפשר לעשות בצוותי מחקר ופיתוח של חברה שאינם דורשים דוקטורט, ואפשר ללמוד גם במהלך העבודה. מה שצריך להבין זה שבתעשייה, בניגוד לאקדמיה, דרישות המחקר נוטות להגיע מ"למעלה", כלומר מצרכי החברה, המוצר, והשוק, ולא בהכרח רק מהסקרנות האינטלקטואלית של החוקר. זה יכול לתסכל. מצד שני, ה impact האופרטיבי הרבה יותר ברור. אני חושבת שמסלולים אקדמאיים מתקדמים (דוקטורט, פוסט-דוקטורט) מפתחים חשיבה ביקורתית ויצירתית ואפילו אינטואיציות שקשה לרכוש במאסטר.
טיפ אחרון לסטודנטים?
לשאול שאלות. להתעניין באפשרויות שונות שיש גם לאקדמיה וגם לתעשייה להציע. תעשייה היא לא מילה גסה אך היא כן עולם מורכב שצריך לדעת למצוא בו את העשייה המשמעותית והאיכותית, ואת סוג החברות שמתאימות לך. בהרבה אוניברסיטאות בעולם ישנן תכניות מובנות לשילוב בין מחקר ותעשייה, או להכוונת הסטודנטים לקריירות מחוץ לאקדמיה. כשאני הייתי בדוקטורט זה לא היה חזק באוניברסיטה העברית. העובדה שBrainstorm IL מגיעה מהשטח היא חיובית מאוד. אני חושבת שאתם פותחים את העיניים להרבה סטודנטים, במדעי המח ובמדעים הנושקים לתחום ואף מעבר לכך. אני מקווה שגם האוניברסיטאות בארץ ידעו להרים את הכפפה ולהבין טוב יותר את הצורך הזה, וליצור תוכניות ממשק כאלו כבר בתארים ראשונים, ובטח ובטח בתארים מתקדמים. הדרך הטובה ביותר לכוון את הקריירה היא להתנסות. זה יכול להיות בתחומים שונים במחקר וגם בשילוב עבודה בתעשייה במהלך ההכשרה האקדמית. בהצלחה!
את הפרק הראשון ביומן התובנות הזה, חתמתי בטיפ של אלית - לשאול שאלות. חיזוק נוסף לזה שידע הוא כוח, ושהסיפורים האישיים של אחינו הבוגרים למקצוע יכולים להוות כלי עזר בסלילת הדרך האישית שלנו.
כרמל אוירבך-אש היא דוקטורנטית לחישוביות עצבית במרכז ELSC, האוניברסיטה העברית בירושלים.