האדם כיצור חברתי: שיחה עם ד"ר יערה ישורון וד"ר בועז ברק

במהלך התפרצות מגפת הקורונה רבים חוו בידוד חברתי. אמנם הקושי בהתמודדות עם הבדידות שונה מאדם לאדם, אך באמצע עקומת הפעמון הרוב קובע - לא טוב היות האדם לבדו.

במאה ה-21 מקומו של האדם כיצור חברתי עומד למבחן. התפתחות הטכנולוגיה והתמורות המשמעותיות במבנה החברה האנושית, כמעט ומחקו את זהותה של להקת האדם הקטנה והבסיסית. החודשים האחרונים חידדו את ההבנה שנוכל להתפרנס ולחיות תחת קורת גג, ללא החובה לתקשר עם אחרים לאורך זמן. אבל האם אכן אין לנו את הצורך בחברה ובתקשורת? ד"ר יערה ישורון, חברת סגל וראש מעבדה העוסקת ב- Social Neuroscience באוניברסיטת תל אביב חוקרת בין היתר את המנגנונים המוחיים הקשורים לפעילות חברתית ואת סנכרון הפעילות המוחית בין אנשים שונים.

כדי להתחיל לדבר על בדידות, ראשית כדאי להגדיר מה הם רגשות חברתיים.

"רגשות חברתיים הם רגשות שהקיום שלהם נובע מאדם אחר. עצב, שמחה ופחד למשל אינם חברתיים בהכרח. אפשר לפחד מהחושך או מאדם אחר. לעומת זאת קנאה, שמחה לאיד וגאווה הם דוגמאות לרגשות חברתיים. המיקוד במחקר כיום הוא באדם שחווה אותם, ולא באדם שחווים אותם כלפיו. בתחום של מדעי המוח החברתיים מנסים ללכת לכיוון של אינטרקציה בין אישית כדי לקבל מידע על הפעילות המוחית של שניהם."

כלומר יכול להיות קשר בין הפעילות המוחית של מעורר הרגש ומי שחווה אותו?

"כן. הסנכרון בין שני אנשים משחק תפקיד, במדדים פיזיולוגיים של קצב לב וזיעה ומבחינת הפעילות המוחית. יחסי הגומלין בין כמה אנחנו מסונכרנים לאיך אנחנו מרגישים הם המיקוד. לא ברור מה קודם למה, יתכן והסנכרון מעיד על חיבור אנושי או על דמיון אנושי."

בעיניי, נחמד לגלות שמה שאנחנו קוראים לו כימיה, חיבור, או vibe הוא למעשה פעילות מוחית מסונכרנת. נראה הגיוני שכדי להסתדר עם אחרים עלינו להסתנכרן איתם התנהגותית. יתכן שהמטרה של רגשות חברתיים היא לווסת את התנהגות החברתית שלנו בהתאם לסביבה החברתית. אחת התיאוריות האבולוציוניות המובילות בתחום היא "The Social Brain Hypothesis" של דונבר.¹

"בני אדם הם בעלי היחס הגבוה ביותר בין גודל המוח לגוף. על מנת לפתור את הבעיות בסביבה, האדם פיתח יכולת להסתדר עם אחרים כדי להגיע לפתרונות שאינו מסוגל להגיע אליהם לבד. לשם כך נדרשת התחשבות בצרכי אחרים והתאמה להתנהגותם. ההשערה היא שהמשאבים הקוגנטיביים העצומים הנדרשים לכך הובילו לגדילת המוח האנושי."

כיצד אפשר לבחון את היכולת האנושית להסתדר בקבוצה?

"בפסיכולוגיה חברתית בוחנים אינטראקציה בקבוצה. במדעי המוח החברתיים נמדדת התגובה של האדם למפגשים היפותטיים - מספרים לנדבק שהאדם שהוא צופה בו שייך לקבוצה או התנהג בצורה מסוימת."

ההבדל הזה נובע מכך שבמדעי המוח אנו מודדים פעילות מוחית, בניגוד לפסיכולוגיה שם לרוב המדד הינו התנהגותי. אך עם הטכנולוגיה הקיימת קשה למדוד פעילות מוחית בזמן אינטראקציה חברתית טבעית. במעבדה של ד"ר ישורון עובדים גם עם FNIRS², קסדה המודדת החזרים של גלי אור ומעבדת את האות לפעילות מוחית.

"הרבה ממה שידוע על המוח הוא ממדידת הפעילות המוחית ב- fMRI בזמן שנבדקים מבצעים מטלה. היתרון של FNIRS הוא שאפשר לשבת ולדבר בצורה שקרובה יותר למציאות החברתית בזמן הקלטת הפעילות המוחית. בנוסף הוא לא קלסטרופובי ויותר זול מ-fMRI."

אפשר לומר שיש קבוצת איזורים מוחיים "חברתיים"?

"יש קונצנזוס בנוגע לקבוצת איזורים המרכיבה את המוח החברתי. היא יחסית חופפת עם האיזורים שפועלים ב- ³Default Mode Network שזו רשת מוחית שנמצאה פעילה כאשר נבדקים נמצאים במנוחה ולא מתבקשים לבצע פעילות ספציפית. עם הזמן התגלה שרשת זו גם מקושרת לזכרון אוטוביוגרפי ו-Theory Of Mind. הטענה היא שהחפיפה נגרמת עקב כך שבמנוחה חושבים אוטומטית על מצבים וסיטואציות חברתיות. מאט ליברמן הוא חוקר שטוען שגם ההפך נכון - ברירת המחדל היא פעילות באיזורים חברתיים מכיוון שאנחנו רואים את העולם בצורה חברתית."

טענה זו עולה בקנה אחד עם הגישה לפיה הקבוצה רווחית עבורינו כאורגניזם. מאז הלידה אנחנו למעשה בתוך קבוצה - החל מהמשפחה ומגן הילדים. עם הזמן המסגרות החברתיות רק מתרחבות. בשגרה שלא בימי קורונה, אנו קמים בבוקר וצריכים להסתדר עם אחרים. למרות זאת, לעיתים אינטראקציה חברתית אינה מיטיבה עם האדם, ויש כאלה שמתקשים עמה במיוחד. ד"ר בועז ברק, ראש מעבדה באוניברסיטת תל אביב חוקר את הקשר שבין גנטיקה להתנהגות חברתית בתסמונות נוירו-גנטיות.