דגדוג, קווים לדמותו

מדוע אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמינו, מה קורה במוח בזמן התדגדגות, והאם חולדות רגישות לדגדוגים?


אם כדרך מעולה לשבירת קרח עם פעוטות או כשיטת עינוי חסרת רחם, הדגדוג נכנס לחיינו תמיד ברגע שלא היינו מוכנים אליו. כחוקרי מוח ספקניים קשה בהתחלה להעלות סיבה אחת טובה שבגללה זכינו בפונקציה המהתלת, שכן לצד פרצי צחוק בלתי נשלטים תחושת הדגדוג בעיקר גורמת לנו לרצות לברוח כמה שיותר מהר.



נהוג להפריד בין שני סוגי תחושה הנכללים תחת ההגדרה של דגדוג. הראשונה היא Knismesis - תחושה קלה בעור שאינה מעוררת צחוק במרבית המקרים, ונגרמת מגירויים כמו נוצה שמועברת על העור. השנייה היא Gargalesis המככבת בתחילתו של המאמר ודורשת מגע אגרסיבי יותר¹. משערים כי תחושת Knismesis נועדה להסב את תשומת ליבנו לחרקים ופרזיטים אחרים שמטפסים או נחים על העור. המידע אודות Knismesis עובר במסילה האחראית על העברת מגע עדין לקורטקס הסומטו סנסורי² . מנגנון הגיוני. לעומת זאת, חברתה Gargalesis מעוררת דיון נרחב בנושא ייעודה בחיינו. אמצעי חברתי, מנגנון מייצר קרבה בין הורים לילדיהם, והפניית קשב לאיזורים הרגישים בגופינו - אלו רק חלק מההצעות שנתרמו על ידי הוגים ומדענים במהלך השנים כדי להסביר איך הדגדוג תורם לנו.


באופן מפתיע ישנן מעבדות שהשיגו מימון למחקר בנושא דגדוג. מחקרים רבים ניסו לבאר נושא שעלה כבר בימי אריסטו: למה אנחנו לא מסוגלים לדגדג את עצמינו, יש לדייק, דגדוג מסוג Gargalesis? ראשית, נמצא כי מגע חיצוני גורם לפעילות נוירנלית גבוהה יותר בקורטקס הסומטו-סנסורי לעומת מגע שמיוצר על ידי העצמי. בנוסף, נרשמה פעילות נמוכה יותר בצרבלום כאשר תנועת הנבדקים ייצרה מגע לעומת תנועה ללא מגע. מכך הסיקו כי ייתכן והצרבלום מעורב בצפיית מגע סנסורי כתוצאה מתנועה, והפחתת התחושה הנובעת מכך³. כלומר, אנחנו לא מסוגלים להפתיע את עצמינו בצורה שמספיקה ליצירת התחושה של

דגדוג.


בשנת 2016 חוקרים מאוניברסיטת Humblodt שבברלין החליטו לשנס אצבעות ולבדוק את נושא הדגדוג אצל חולדות. במחקרים קודמים נמצא כי חולדות משמיעות רעש משול לצחוק⁴ בתדר מסוים של 50kHrz, הנמצא מחוץ לטווח השמיעה האנושית. ממצא זה שוחזר במחקר אחר, בו גם הצליחו למדוד שחרור מוגבר של דופמין באיזור ה-Nucleus accumbens לאחר דגדוג, תגובה מוחית שמייצרת חוויה של הנאה. בהסתמך על כך, הוחלט להגדיר את רמת הרגישות לדגדוג על פי הנטייה של החולדה לצחוק כאשר היא מדוגדגת באיזורים שונים.



מלבד האבחנה המרכזית לפיה חולדות רגישות לדגדוגים במיוחד בבטן ובכפות הרגליים, נצפתה התנהגות משחקית בה החולדות רדפו אחרי היד של הנסיין כדי להשיג עוד דגדוגים, ואף ניתורים המאפיינים חולדות כשהן שמחות. פעילות מוחית הוקלטה בנוירונים ספציפיים בשכבות העמוקות של הקורטקס הסומטרו סנסורי באיזור שמעצבב את מרכז הגוף של החולדה- המכונה Trunk, ונצפתה התאמה טמפורלית בין הפעילות הנוירונלית לבין הצחקוקים של החולדות. קורלציה נוספת נבדקה על ידי גרייה חשמלית של הנוירונים המדוברים, שייצרה את תגובת הצחוק ללא דגדוג פיזי. החוקרים מצאו דמיון מעניין בין הפעילות הנוירונלית שהוקלטה לזו שמוקלטת במהלך משחק אצל חולדות, דבר המחזק את התיאוריה לפיה מטרת הדגדוג היא לקדם משחק ואינטראקציה חברתית חיובית⁵ . נסו לזכור את זה בפעם הבאה שמדגדגים אתכם.


מקורות

  1. Hall, G.S. & Allin, A.. (2020). The psychology of tickling, laughing, and the comic. American Journal of Psychology. 9. 1-41. 10.2307/1411471.

  2. Selden, Samuel. (2004). Tickle. Journal of the American Academy of Dermatology. 50. 93-7. 10.1016/S0190-9622(03)02737-3.

  3. Blakemore, S.J. & Wolpert, Daniel & Frith, Chris. (1998). Central cancellation of self-produced tickle sensation. Nature neuroscience. 1. 635-40. 10.1038/2870.

  4. Hori, Miyo et al., (2013). Tickling increases dopamine release in the nucleus accumbens and 50 kHz ultrasonic vocalizations in adolescent rats. Neuroreport. 24. 241-5. 10.1097/WNR.0b013e32835edbfa. /S0031-9384(03)00159-8.

  5. Ishiyama, Shimpei & Brecht, Michael. (2016). Neural correlates of ticklishness in the rat somatosensory cortex. Science. 354. 757-760. 10.1126/science.aah5114.


עדי כהן היא סטודנטית בשנתה האחרונה לתואר ראשון, בתוכנית ביולוגיה-פסיכולוגיה בהדגש מוח, באוניברסיטת תל אביב.


223 views0 comments