המוח שלי בטריפ הפסיכדלי
כיצד סמים פסיכדלים משפיעים על המוח? בדקתי את המחקר המדעי וחזרתי עם הממצאים
כתבתה של ד''ר מעין הראל
מילות מפתח: סמים פסיכדלים, מדעי המוח, נוירוטרנסמיטרים, מחקר מדעי
"עלינו על הגבעה ולמרות שכל הגוף שלי הרגיש קליל, הרגשתי את הנשימה שלי משתנה. זה הדגיש לי את הניתוק שיש לי כרגע מהגוף הפיזי שלי שלא מרגיש רגיל. החבר שהיה איתנו לא נראה במסלול שעשינו והצמחים הדוקרניים שניווטנו בהם הזכירו לי את הצמחים ביער מכושף ומפחיד כמו בסרטים של דיסני. לא פחדתי ואני עדיין זוכרת את הצבע הסגלגל היפה שלהם, אבל ידעתי שעמוק בתוך הראש שלי מציאות אחרת שמתרחשת באותו רגע והדימיון ליער המכושף הייתה רק ההתחלה."
סמים פסיכדליים נקראים "סמים משני תודעה" מכיוון שיש להם השפעה נרחבת על המוח האנושי. מקור המילה פסיכדליה מגיעה מהשפה היוונית ואם נפרק אותה נקבל פסיכה (נפש) ודלוס (מגלה/מרחיב). היוונים אמנם לא הבחינו בין נפש תודעה ומוח, אבל בכתבה הנוכחית אנקוט בגישה ביולוגית הטוענת כי הכל מתחיל ונגמר במוח שלנו. אני מזמינה אתכם למסע קצר אל תוך המוח במהלכו נלמד כיצד הוא עובד. יכול להיות שאתם כבר מכירים חלק מהמושגים, אך הסיפור שלפניכם ינסה לקשור הכל ביחד, לסרט שניתן לדמיין בראש. אחרי שנרכוש מעט ידע (או נרענן את הקיים), נתקדם אל ההשפעה של סמים פסיכדלים. הנתונים כולם מבוססים מדעית וניתן למצוא את המקורות העיקריים בסוף הכתבה.
מבוא מזורז למדעי המוח
היום אנחנו יודעים שהמוח הוא יותר מסתם קופסה. יש עוד הרבה ללמוד על המוח, אבל ממה שאנחנו כן יודעים, הוא בנוי מתאים הנקראים תאי עצב/נוירונים. לנוירונים האלו גוף עגלגל ושלוחה (הנקראת אקסון) בצורה של צינור שיכולה להגיע למרחק גדול, למשל מהראש ועד אזור עצם הזנב. הנוירונים כל הזמן נמצאים בתקשורת אחד עם השני באמצעות השלוחות האלו והמסר המועבר מתא אחד לשני הוא מסר כימי. במילים אחרות, הם משחררים חומר הנקלט בתאים אחרים. החומר הזה נקרא נוירוטרנסמיטר והמטרה שלו היא לגרום לתא המקבל את החומר להעביר מסר מסוג מסוים הלאה בשרשרת התקשורת. הנוירוטרסנמיטר נקלט לרוב בדנדריטים, מבנה דמוי עץ, של הנוירון המקבל את המסר. מבנה סבוך יותר של דנדריטים מאפשר יצירה של יותר קשרים בין אותו הנוירון ונוירונים אחרים המנסים להעביר לו נוירוטרנסמיטר מסוג מסוים. נוירוטרנסמיטר הוא שם כללי למשפחה של חומרים, כאשר כל חומר יכול ליצור תגובה שונה בתא הקולט את אותו נוירוטרנסמיטר.
נוירוטרנסמיטרים שכנראה שמעתם את שמותיהם בעבר הם למשל סרוטונין, דופמין ואדרנלין. כאשר המסר הכימי סרוטונין, משתחרר באזורי מוח מסוימים, זה גורם למודולציה (שינוי) של ההתנהגות. ההתנהגות תשתנה, מכיוון שאזורי מוח מסוימים ישפיעו על מערכת מוחית ולא רק על נוירונים בודדים. במקרה של סרוטונין, נראה עלייה בתיאבון, ביכולת לישון טוב ובשביעות הרצון. אזורי המוח מהם מתחיל השחרור של הנוירוטרנסמיטר גם מכריעה, מכיוון שכל אזור מוח משחק תפקיד מעט שונה ומחובר באופן שונה לאזורי מוח אחרים. כך למשל, דופמין באזורים פרונטליים יגביר את היכולת הקישבית שלנו ובאזורים של מערכת התגמול (גרעין האקומבנס למשל) יגביר את ההנאה שאנחנו חווים.
הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו משפיעה כל הזמן על פעולת הנוירוטרנסמיטרים והנוירונים. חשיפה לחומרים חיצוניים כמו אוכל, סמים ואפילו האוויר שאנחנו נושמים מעצבת את פעילות המערכת באופן תדיר. תרופות וסמים מסוימים מהונדסים על ידנו כדי לשנות תהליכים מסוימים ואולי להגביר או להפחית פעילות של נוירוטרנסמיטרים מסוימים. כך למשל, תרופות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז מנסות להגביר את פעילות הדופמין באזורים פרונטליים, במטרה להגביר את היכולת הקשבית, אך אופן הנטילה שלהן (דרך הפה) אינו מבחין בין אזורים מוחיים ולעיתים יהיו תופעות לוואי כתוצאה מהגברה של דופמין באזורי מוח וגוף אחרים.
ומה לגבי סמים פסיכדלים?
בכתבת המבוא שלנו מנינו רשימה מגוונת של סמים הנכנסים תחת הקטגוריה "פסיכדלים". הסמים יכולים להיבדל משמעותית בהשפעה המוחית שלהם, אבל מה שמאחד אותם תחת קטגוריה אחת היא ההשפעה ההתנהגותית של שינוי מצב התודעה. מדובר בשינויים פיזיולוגיים המייצרים השפעה חושית חדשה, למשל הזיות (לראות, לשמוע או להרגיש גירויים שאינם נמצאים בעולם המוחשי), ו/או השפעה פסיכולוגית המייצרת מצב תודעה חדשה, למשל תחושת ניתוק מהמציאות ("כמו חלום") או ניתוק מהגוף ("להסתכל על עצמי מהצד"), בדומה לתיאור החוויה של הבחורה בתחילת הכתבה. משתמשים רבים דווקא מדווחים על מצב תודעה חדש בו הם מרגישים תחושת "אחדות" עם הסובבים ו/או עולם הטבע ו/או העולם הרוחני. בתרגום חופשי של מילותיו של הסופר אלן ווטס: "את/ה ואני הינם המשך של היקום הפיזי, כמו שגל הינו המשך של האוקיינוס".
סרוטונין - הכוכב של החוויה הפסיכדלית
נכון לידע המדעי שיש ברשותינו היום, ההשפעות הפסיכדליות המשותפות של מרבית הסמים המשתייכים לקטגוריה מתרחשות דרך ההשפעה על קולטן מסוים של סרוטונין, 5HT-2. הסמים הפסיכדלים מעוררים את הקולטן מעבר למצב הרגיל שלו ובכך מחקים השפעה מוגברת של סרוטונין על הנוירון המקבל את המסר הכימי מהסוג הזה. סרוטונין הינו נוירוטרנסמיטור עם השפעה נרחבת ולכן ההשפעה המקומית אינה מוקד העניין, אלא ההשפעה על אזורים מוחיים שלמים המכילים נוירונים עם קולטנים לסרוטונין. המוח האנושי מכיל כמות גדולה של קולטנים מהסוג הזה, לכן אין זה מפתיע שההשפעה הפסיכדלית כוללת התרוממות מצב הרוח ותחושת אמפטיה עצמית או כלפי אחרים. בנוסף, נמצא כי בסמים מסוימים, LSD לדוגמה, ההזיות הנחוות קשורות ישירות לפעילות הקולטן הזה. ביסוס נוסף לחשיבות הקולטן מגיעה ממחקרים העושים שימוש בחומר החוסם את פעילות הקולטן במקביל לנטילת הסם, והתוצאה הינה היעדר ה"חוויה הפסיכדלית".
לא על סרוטונין לבדו
סמים פסיכדלים משפיעים על נוירוטרנסמיטרים נוספים, למשל, דופמין. דופמין הוא נוירוטרנסמיטר יחסית מפורסם בקרב הציבור הרחב, והוא קשור למגוון של התנהגויות, דוגמת קשב, תגמול והנאה, תנועה רצונית, מוטיבציה, למידה ופתרון בעיות. כפי שצוין קודם, אזורי המוח בהם משתחרר הדופמין ייקבעו איזו התנהגות תצא לפועל. סמים דוגמת פסילוסיבין, DMT וLSD משפיעים בצורה עקיפה על קולטני דופמין. הממצא הזה יכול להסביר את חווית האופוריה הנחווית תחת מינון גבוה של הסמים הספציפיים האלו בחלק גדול מהמשתמשים, כתוצאה ממעורבות דופמין בחוויה של תגמול והנאה. ההשפעה העקיפה מתרחשת דרך קולטני הסרוטונין, מה ששוב מדגיש את חשיבותם של אלו ביצירת "החוויה הפסיכדלית".
ההשפעה של סמים פסיכדלים על קולטני סרוטונין הינה נרחבת למדי והיא גם מובילה לשחרור מוגבר של נוירוטרנסמיטר בשם גלוטמט. גלוטמט נחשב ל"מעורר" העיקרי במוח, מכיוון שפעילותו חשובה בהנעת הנוירונים לפעולה – כלומר המשך העברת מסר. בנוסף, גלוטמט חיוני ללמידה של הנוירונים ויצירת שינויים מבניים אשר יתמכו באסוציאציות החדשות הנלמדות. השינויים המבניים האלו כוללים שינויים במערך קולטני הגלוטמט וזו מגבירה ייצור של חומר הנקרא Brain Derived Neurotrophic Factor (BDNF), הוא חומר התומך בגדילה של נוירונים קיימים (גדילת העץ הדנדריטי, הוא התרחבות שלוחות הקשרים שלהם) או יצירת נוירונים חדשים מתוך תאי גזע (במקומות נבחרים במוח הבוגר בהם ניתן לייצר נוירונים חדשים, תהליך הנקרא נוירוגנזה). הגברת הפעילות של גלוטמט על ידי סמים פסיכדלים מעודדת עוררות פיזיולוגית תחת ההשפעה (מה שיכול להסביר את הקושי להירדם ואת הביטוי "דלקה" בקרב קהילת המשתמשים) ותומכת ביצירת אסוציאציות חדשות.
הכוח לשנות
השינויים המוחיים התומכים ביצירת אסוציאציות חדשות ושינוי אסוציאציות ישנות מושפעים משני ממדים מאוד מרכזיים בחוויה הפסיכדלית – הסט והסטינג. הסט מתייחס להלך הרוח והמחשבה של המשתמש לפני נטילת הסם. הסטינג מתייחס להקשר בו מתרחשת החוויה, הכולל את הסביבה הפיזית (בית / טבע / מסיבה / מרפאה) והסביבה החברתית (האנשים ובעלי החיים הנוכחים). ממחקרים שנעשו במודל לטראומה בבעלי חיים נמצא כי הסטינג מהווה תנאי הכרחי ליצירת שינויים מוחיים במנגנוני למידה הקשורים לטראומה. נמצא כי אין זה מספיק לתת סם פסיכדלי לבעל חיים שעבר טראומה, אלא יש לחשוף אותו לתוכן הקשור לאירוע הטראומטי. תרגום של הממצאים האלו לבני אדם מדגיש לנו את החשיבות של העיסוק בתוכן הטראומטי תחת השפעת הסם הפסיכדלי, ונטילה של הסם בסטינג שמעודד חוויה מסוג אחר (למשל למטרות הנאה באירוע חברתי) לא מכוונת את הגמישות המוחית המוגברת לטובת שינוי מנגנון למידה שמקורו בטראומה.
It is all connected
שינוי מוחי מתרחש בכל הרמות. כאשר אנחנו יוצרים אסוציאציות חדשות, הלמידה הזו יכולה להתרחש בין נוירונים באזור מוחי מסוים או בין נוירונים מאזורי מוח שונים. דמיינו את רומיאו ויוליה, גרסת הנוירונים. קל יותר לבצע שינוי מוחי בתוך אותו אזור מוחי, כמו שהמשפחות של רומיאו ויוליה דמיינו בקלות את חתונת ילדם עם מועמד/ת מתוך מעגל חבריהם בעלי הסטטוס הדומה. קשה יותר ליצור שינוי מוחי המערב אזורי מוח שלא נוהגים לתקשר אחד עם השני בצורה תכופה או בכלל. המחשבה על נישואי רומיאו ויוליה, המגיעים ממשפחות שלא נוהגות לתקשר אחת עם השניה באופן חיובי, נתפס כפחות סביר ואפילו לא יעלה על הדעת. למרות הקושי, ובדומה לסיפור האוהבים, אנחנו כן מצליחים ליצור אסוציאציות חדשות שמערבות אזורי מוח מרוחקים תקשורתית. אנחנו פשוט לא עושים את זה הרבה. החוויה הפסיכדלית, בדומה לחוויות חיים משמעותיות אחרות, מייצרת מרחב גמיש בו הבלתי סביר נהיה יותר סביר. מה קורה בפועל? תחת ההשפעה הפסיכדלית רמת הקישוריות המוחית הכללית עולה. יתרה מכך, הקישוריות בין מערכות מוחיות שונות עולה, שינוי משמעותי מהמצב הרגיל בו הקישוריות הגבוהה ביותר נמצאת בתוך החלקים של המערכות עצמן ולא בין מערכות. החוויה הפסיכדלית מציעה לנו ארץ אפשרויות חדשה, מלאה באסוציאציות שלא חשבנו עליהן עד עכשיו, לפעמים כי הן נתפסות כמשהו שלא יעלה על הדעת כמו נישואי משפחות יריבות בסיפור של רומיאו ויוליה.
השינוי האישי והייחודי שלי
המוח שלנו הוא איבר רגיש ומיוחד. מצד אחד הוא יכול להיות מאוד פתוח לשינוי ולעיתים מאוד סגור ומקובע. ככל שאנחנו מתבגרים, כמות ההרגלים והידע שאנחנו צוברים על העולם עולה וזו משפיעה על התגובה ויכולת השינוי של האירועים שאנחנו חווים והידע שהחדש שאליו אנחנו נחשפים. נהוג להגיד כי "הרגלים ישנים מתים לאט" ו"שלא מלמדים כלב זקן טריקים חדשים", אבל עם המון נחישות, התמדה ומיינד סט מסוים אפשר גם להתגבר על טראומה ולשנות הרגל ישן.
לחוויה הפסיכדלית כל אחד מאיתנו מגיע עם ארגז הרגלים שצבר, אבל גם עם גנטיקה וחוויות קודמות שעיצבו את המבנה המוחי שלנו. המבנה המוחי הייחודי שלנו משפיע על האופן שבו הסם הפסיכדלי יגרום לנו להרגיש תחושות מסוימות, ממש בדומה לכל סם אחר, אליו אנשים שונים מגיבים אחרת. הגנטיקה שלנו משפיעה על המרקם הביולוגי ממנו הגוף שלנו בנוי ובהתאם על היכולת שלו לתפקד ולהגיב להשפעת חומרים מסוימים. למשל, במקרה של סם אלכוהולי, לכל אחד יש כמות אנזימים שונה בכבד (מה שמשפיע ישירות על הסיבולת שלנו ומשך ההשפעה ההתנהגותית של אלכוהול) כתוצאה מהסוג של הגן האחראי לייצור אותם אנזימים. מצד שני, החוויות שצברנו והסביבה שנחשפנו אליה עיצבו את גופנו ומוחנו, ולכן גם לסביבה יש השפעה ממשית על אותו מרקם ביולוגי. אם נחזור לדוגמת הסם האלכוהולי, כמות הקולטנים מסוג מסוים במוח יכולה להשתנות בהתאם להרגלי הצריכה שלנו. גם לסמים פסיכדלים כל אחד מאיתנו מגיע עם רקע ביולוגי שונה ונמצא, למשל, שאנחנו נבדלים אחד מהשני בכמות הקולטנים לסרוטונין באזור מוחי קדמי הנקרא הpre frontal cortex. במחקרים על פסילוסיבין, נמצא כי ישנו קשר חיובי בין כמות הקולטנים באותו אזור לבין עוצמת ההשפעה ההתנהגותית של הסם (הכוללת את החוויה הרגשית, שינוי בתפיסת הזמן והזיות חושיות).
לטוב או לרע, לכל טריפ יש סוף
לסיכום, המוח שלנו הוא איבר מורכב, רגיש וייחודי. הנוירונים המרכיבים אותו עובדים ללא הפסקה, מעבירים בינהם חומרים כדי ליצור אני מרגיש ואני שפועל על הסביבה. הסבך המופלא שמרכיב אותנו גם מושפע מהסביבה, הכוללת את האינטראקציות בין אותו מתכון גנטי ייחודי לכל חומר וחוויה שאספנו ועוד נאסוף בדרך. כל חומר שנכנס פנימה וכל חוויה שנחוות משאירים חותם, יוצרים שינוי פיזי ממשי במוח ובגוף שלנו. מנגנוני למידה עובדים יום וליל בניסיון להבין מה חשוב יותר ומה טוב להשאיר לשכחה. חוויות פסיכדליות הן דוגמה קיצונית אך גם מושלמת למנגנון הזה. מנגנון שמצד אחד כל כך פתוח לשינוי, אך מצד שני גם יודע להבדיל בין חווית הנאה חולפת לחוויה מעצבת ומשנת חיים.
על הכותבת מעין הראל
ד''ר לביולוגיה מטעם אוניברסיטת בן גוריון, התמחות במחקר במדעי המוח. כיום עובדת במעבדה לחקר המוח בבית החולים שיבא תל השומר.
אוהבת ללמוד ולהעביר את התשוקה לידע בכל דרך אפשרית. מעריצה של ד''ר הו וצלילה חופשית בים הפתוח.
מקורות בבליוגרפים:
Arluk S, Matar MA, Carmi L, Arbel O, Zohar J, Todder D, Cohen H. MDMA treatment paired with a trauma-cue promotes adaptive stress responses in a translational model of PTSD in rats. Transl Psychiatry. 2022 May 3;12(1):181. doi: 10.1038/s41398-022-01952-8. PMID: 35504866; PMCID: PMC9064970.
Bathina, S., & Das, U. N. (2015). Brain-derived neurotrophic factor and its clinical implications. Archives of medical science : AMS, 11(6), 1164–1178. https://doi.org/10.5114/aoms.2015.56342
Madsen MK, Fisher PM, Burmester D, Dyssegaard A, Stenbæk DS, Kristiansen S, Johansen SS, Lehel S, Linnet K, Svarer C, Erritzoe D, Ozenne B, Knudsen GM. Psychedelic effects of psilocybin correlate with serotonin 2A receptor occupancy and plasma psilocin levels. Neuropsychopharmacology. 2019 Jun;44(7):1328-1334. doi: 10.1038/s41386-019-0324-9. Epub 2019 Jan 26. Erratum in: Neuropsychopharmacology. 2019 Mar 8;: PMID: 30685771; PMCID: PMC6785028.
Vollenweider, F.X., Preller, K.H. Psychedelic drugs: neurobiology and potential for treatment of psychiatric disorders. Nat Rev Neurosci21, 611–624 (2020). https://doi.org/10.1038/s41583-020-0367-2
Trip report is cited with consent from a writer who asked to stay anonymous