טיפול פסיכדלי - מסע של ריפוי
מחקר וכתיבה: שירה ניב
עריכה: ד''ר מעין הראל
ברוכים הבאים לטיפול הפסיכדלי. בשביל הכתבה הזו לא ניקח אתכם לדרום אמריקה לטקס שמאני, אלא לקליניקה המוכרת של הטיפול הפסיכולוגי המערבי שתישא באוויר ניחוח חדש של חכמה עתיקה.
מילות מפתח: סמים פסיכדלים, טיפול, פסיכולוגיה, טריפ.
אזהרת מסע
אני מאמינה גדולה באחריות ולכן אני לוקחת אחריות על חלקי בכתיבת הכתבה. אני אינני רופאה וטרם מוסמכת כפסיכולוגית ואין לי הסמכה לטיפול פסיכדלי. מכאן (וגם בלי שום קשר), האחריות מוטלת גם עליכם ועליכן. קיראו עם מחשבה פתוחה ועם קשב למה שמתעורר בכם ובכן. בכל אופן, אין בכתבה זו המלצה להתנסות בחומרים פסיכדליים, לגשת לטיפול פסיכדלי ובכלל לעשות כל דבר לא חוקי.
נתחיל מהבסיס
מקורה האטימולוגי של המילה "פסיכדלי" הוא בשתי המילים היווניות "psyche" נפש ו-“delos” חושף (manifesting). את המונח טבע הפסיכיאטר המפרי אוסמונד ב-1957 במסגרת התכתבות עם הסופר האנגלי אלדוס האקסלי (Aldous Leonard Huxley). ואכן, "פסיכדלים" הם למעשה קבוצה של סמים טבעיים וסינתטיים הכוללים חומרים פסיכו-אקטיביים המשפיעים על התודעה, ההכרה ודרכי החשיבה. חלק מהם היו ונמצאים עדיין בשימוש בתרבויות ובמסורות עתיקות לצורך טקסים דתיים ורוחניים ולטובת תהליכי ריפוי. בשנות ה-60 המחקר של ועם חומרים פסיכדליים שגשג והיה נראה שהוא גולם בתוכו גילויים מרעישים בתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, חקר המוח וחקר החוויה המיסטית. אך, השימוש בחומרים זלג אל מחוץ לגבולות המחקר, ואפשר לומר הגיע לידיים לא מיומנות, עד שבשנת 1970 ממשלת ארה"ב הוציאה כל שימוש בחומרים הפסיכדליים מחוץ לחוק כולל את המחקר הפסיכדלי. בעשור האחרון, סביב ניסיון מתמשך לפתח טיפולים חדשים ומועילים, אנו עדים שוב למגמה המחזירה את הפסיכדליים אל לב הממסד הרפואי והפסיכיאטרי.
"אדם לא יכול להכנס פעמיים לאותו נהר, כי הנהר לא אותו נהר והאדם לא אותו אדם." ~פראפראזה על הרקליטוס
אמירה חכמה זו נכונה כלפי החיים בכללותם, כל שכן, בבואנו לנסות ולתאר את 'הטיפול הפסיכדלי'. התרחשות רבת-מימדים זו מורכבת מחלקים רבים ופוגשת כל מטפל וכל מטופל וכל מפגש בין השלושה (המטפל, המטופל והחומר) בצורה אחרת. אם יש משהו שנכון בהכרח לגבי הטיפול המדובר הוא השונות הרבה שיש בו. ראשית, כל חומר גולם בתוכו איכויות שונות ומדובר על משפחה רחבה של חומרים (MDMA, פסילוסיבין, איאווסקה, LSD, DMT, מסקלין / פיוטה, איבוגאין ויש שיגידו שגם קנאביס וקטמין ועוד רבים וטובים, לכתבה המפרטת על אופי והשפעת החומרים לחצו כאן). שנית, ישנה שאלת הכמות שבה עושים שימוש ולכך מתווסף ה-setting הטיפולי (עליו ארחיב בהמשך), שיטת הטיפול וכמובן מצבו של המטופל. בכתבה הנוכחית לא אקיף את ממדי השונות, אך אנסה לייצר גבולות גזרה צנועים.
ניתן לתאר כמה סוגים של טיפול פסיכדלי:
· טיפול פסיכוליטי – טיפול הכולל עוצמה בינונית של חומר פסיכדלי אשר מאפשר לשחרר את דפוסי החשיבה תוך קיום היכולת לקיים שיחה.
· טיפול פסיכדלי – טיפול הכולל מנה גדושה של חומר פסיכדלי ומרבית השיח נעשית לפני ואחרי החוויה הפסיכדלית האינטנסיבית.
· טיפול פרמקולוגי (מיקרודוסינג) – כמות קטנה של חומר פסיכדלי באופן רציף לאורך זמן מה.
· טיפול ללא חומרים –ישנן חוויות (למשל נשימה הולוטרופית שפותחה ע"י סטן גרוף, כתחליף לשימוש בחומרים פסיכדליים) שיכולות להכניס אנשים למצבי תודעה הדומים לאלו המתעוררים עם השימוש בחומרים פסיכדליים.
למי זה מתאים?
בשל השונות הגדולה בחוויה של כל אדם תחת השפעת חומר פסיכדלי כלשהו, והיות שאנחנו עוד לומדים את החומרים האלו והשפעותיהם (עוד על כך בהמשך) קשה לחזות כיצד הם ישפיעו על כל אחד ואחת בכל רגע. מה שכן, אפשר להצביע על כמה תכונות או יכולות שכדאי שיהיו באמתחתכם. ראשית הרצון, הכוונה. כשיהיה בכם את הדחף לנסות מתוך רצון פנימי, לצאת למסע, לגילוי פנימי, זה הצעד הראשון. שנית, יכולת להתמסר. המסע הזה יכול להוביל גם לתחושות או חוויות לא נעימות פיזיות או רגשיות. התמסרות למסע על כל חלקיו היא רכיב חשוב והתנגדות לו עשויה להיות לא מיטיבה. ביחנו האם יש לכם את היכולת להיות קשובים פנימה ולהרגיש האם זו חוויה שאפשר ורצוי להכיל ולספוג ובהמשך לכך, האם ישנה הפניות הנדרשת כדי להכיל ולעבד חוויה עם עוצמות כאלו.
מתי זה מתאים?
אנו נמצאים בעיצומו של הרנסנס הפסכידלי כאשר מסתמן כי הטיפול הפסיכדלי הינו בעל סגולות מיטיבות בניסיון לטפל בהתמודדויות נפשיות כמו פוסט טראומה (PTSD), דיכאון, חרדה חברתית, התמכרות ואובדנות. נראה גם כי החומרים הפסיכדליים מאפשרים להגיע לשורש ההתמודדות כעבור מספר התנסויות (או מסעות) וזאת בניגוד למרבית (אם לא כל) התרופות הפסיכאטריות הקיימות כיום אשר השפעתן העיקרית היא הפחתה של חומרת הסימפטומים ויש לקחת אותן על בסיסי יומיומי לרוב לפרק זמן בלתי מוגבל. כפי שאני מקווה שהבנתם, לכל חומר יש את האיכויות שלו ואת אופן הפעולה שלו. MDMA, למשל, עשוי להפחית רגשות קשים כמו פחד, אשמה ובושה הנלווים פעמים רבות לחוייה הטראומתית ומהווים מעין 'מחסום' שמונע מהמטופל לעבד אותה וכך נוצר 'חלון הזדמנויות' בו קיימת גישה להתבוננות באירועים טרואמתיים.
בריינסטורם הינו מגזין בנושא חקר המוח וחשוב לנו לסבר את אוזניכם גם בנתונים הבאים: במחקר שבחן את הצלחתו של טיפול נפשי משולב עם MDMA על הסובלים מ-PTSD נמצא כי בקרב הנבדקים בקבוצת הבקרה (נבדקים עם PTSD שעברו טיפול נפשי ללא נטילת MDMA) 23% לא עמדו בקריטריונים הדרושים לקבלת אבחנה של PTSD (כלומר לא הציגו מספיק סימפטומים) לעומת 56% בקבוצה שעברה טיפול נפשי בשילוב MDMA. ואם זה לא מספיק, כאשר בדקו לאחר 12 חודשים את מצבם של הנבדקים, שיעור הנבדקים בקבוצת ה-MDMA שכבר לא סובלים מהסימפטומים של PTSD עלה ל68% (!) ובקרב 32% הנותרים נרשמה הפחתה משמעותית בחומרת הסימפטומים.
"דרוש ריפוי, דרוש
דרוש ריפוי, דרוש"
~ א. פק
הטיפול הפסיכדלי איננו אקסקלוסיבי לטיפול בהתמודדויות נפשיות מורכבות, שכן מעטים האנשים בעולם שעוברים את חייהם ללא פגע. בין אם נרצה בכך או לא, כאב הוא חלק אינהרנטי בחיים, והתרבות שלנו (לצערי), לא מיודדת איתו כל-כך. הביטוי 'לעבור דרך הכאב' שכיח למדי בעולם הטיפול הפסיכו-דינאמי. מה שהתחיל פחות או יותר עם רעיונותיו של פרויד שטען שטראומה כלשהי רובצת בנבכי נפשנו ומייצרת מנגנוני הגנה, כי הכאב של החוויה גדול מכדי שהאגו יוכל להתמודד עמו ולהכילו. בטיפול פסיכו-דינאמי מנסים לעקוף את המנגנונים האלו בניסיון להגיע אל הטראומה כשכעת מפאת גילנו, ניסיוננו והטיפול עצמו, קיימת המסוגלות להכיל את החוויה הכואבת. חומרים פסיכדלים תומכים בתהליך זה היות והם מאפשרים לעבור דרך הכאב, פשוטו כמשמעו.
לצד או יחד עם הכאב, אחת החוויות העוצמתיות שחוזרות על עצמן בשימוש בחומרים פסיכדליים היא תחושת האחדות. החיבור לעולם ולקיום כולו, וכנראה שאין אדם על הכוכב שלא ייתרם מההבנה המעמיקה והנעימה הזו. לעיתים קיימת ציפייה ו/או פחד שבעקבות הטיפול הפסיכדלי הופכים לאדם אחר, זה נכון ולא נכון וגם נכון-לא נכון. אין זו מטרתנו לעסוק בשאלה המהותית מי אנחנו בכלל (שהיא בהחלט שאלה רלוונטית בהקשר זה) בכתבה זו, שכן מדובר בסוגיה מורכבת. בהקשר של החוויה הפסיכדלית, במובן מסוים אכן יש פוטנציאל להפוך לאדם אחר, אבל אולי המינוח המדויק יותר הוא to evolve, בדומה לנחש שמשיל את עורו. זו יכולה להיות הזדמנות לגילוי של מיהו האדם שאתה יחד עם הגילוי של אילו חלקים שחשבת שאתה אתה לא. זו גם יכולה להיות הזדמנות לבחון את הנרטיב שבו אתה חי ואולי לספר סיפור חדש. זו יכולה להיות חוויה עוצמתית מאוד ומשנת חיים, אך עבודת הטיפול לאחר החוויה חשובה לא פחות בעיצוב שינוי שיישאר איתנו.