לאונרדו פניזון (Leandro Panizzon) נולד בשנת 1907 וגדל במילאנו, איטליה, שם למד כימיה. הוא עבר עם משפחתו לבזל, שוויץ. מדוע בחרה המשפחה להגר? לא ידוע, אבל אפשר רק לנחש בצורה מושכלת שהם העדיפו לחיות במקום יציב יותר ולא באיטליה לאחר מלחמת העולם השניה, או שרצו להימנע מהשלטון הפשיסטי. לאחר שסיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת בזל, נסע פניזון לשנת לפוסט-דוקטורט בבירמינגהם, אנגליה. לאחר מסכת לימודיו, בשנת 1933, חזר פניזון לבזל ועבד כחוקר בחברת התרופות CIBA - כיום Novartis.
בשנת 1996 הוקמה חברת Novartis, אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם, במיזוג בין חברת CIBA וחברת Sandoz, שתיהן ישבו בבזל. בסיס Novartis נמצא בבזל ושווי השוק שלה בבורסה האמריקאית הוא ~194 מיליארד דולר. לאחרונה הודיעה Novartis על הסכם עם חברת Pfizer לעזרה בייצור החיסון לקורונה.
נחזור לפניזון, בחור צעיר, שעובד בשנות ה-30 בחברת CIBA. ידוע לנו שפניזון חקר מולקולות בשקדנות, פרסם מאמרים, והביא לעולם יחד עם אשתו ריטה ארבעה ילדים. לא פניזון ולא אשתו ידעו איך הם הולכים לשנות את עולם הפסיכיאטריה והחינוך. בשנת 1944 פניזון סינתז מולקולה ממריצה (C14H19NO2) וקרא לה מתילפנידאט. מתילפנידאט חוסמת ספיגה חוזרת של דופמין ונוראפינפרין (נוראדרנלין), ובכך מגבירה את הרמות הסינפטיות שלהן. תרופות ממריצות (Stimulants) לא היו דבר חדש, ובפרט ידוע על מקס הרטמן מ-CIBA שגם הוא פיתח כמה תרופות ממריצות. אחד מהשימושים של התרופות הללו היה לעורר חיילים בשדה הקרב.
זו היתה תקופה קסומה בה כימאים נהגו לנסות על עצמם את התרופות שרקחו. פניזון ניסה על עצמו ולא התלהב, הוא לא הרגיש שהתרופה עושה איזשהי שינוי. ואז הוא נתן לריטה, אשתו, לנסות. מי היתה ריטה? לא ידוע לנו עליה הרבה. שמה המלא, מרגריטה, מעיד על מוצא איטלקי. ידוע לנו שהיא סבלה מלחץ דם נמוך ושהיתה שחקנית טניס. לכן פניזון חשב שתרופה ממריצה תעלה את לחץ הדם שלה ותעזור לריטה לשחק. ואכן ריטה ממש אהבה את התרופה. היא סיפרה שהתרופה משפרת את הביצועים שלה, וגורמת לה להיות בפוקוס, ולכן נהגה ליטול אותה לפני כל משחק.
מן המפורסמות היא שכאשר אישה מקבלת מתנה רומנטית מבן הזוג שלה, היא מיד חושדת. ככל שזר הפרחים גדול יותר, ככה החרטה שלו ודאי עמוקה יותר, כמובן חוץ מתאריכים מסוימים כמו יום-הולדת, יום האהבה וכן הלאה, בהם רצוי להביא מתנות. אז מה תגיד אישה שבן זוגה קרא תרופה על שמה? נוכל לקוות שזה היה ביום ההולדת שלה.
לאונרדו פניזון קרא למולקולה הממריצה שלו בשם "ריטלין", שם חיבה לריטה. וכך היא מוכרת עד היום. תהליך האישור הקליני החל, ובשנת 1950 פניזון והרטמן רשמו פטנט על המולקולה (US patent number 2507631).
בסוף שנת 1955, לאחר אישור של מנהל המזון והתרופות (FDA) בארה"ב, התרופה שווקה למספר התוויות הדורשות המרצה אצל מבוגרים. בין השאר התרופה שווקה כטיפול בקומה כתוצאה משימוש בסמים, דיכאון, סניליות ועייפות מוגברת. כל אלו מחלות חשובות מאוד שצריכות טיפול - אבל חשבנו שריטלין קשור להפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) אצל ילדים, לא?!
זה הזמן לספר על ההבדל שבין תרופה גנרית לתרופה אתית (מקורית). העניין הוא כזה. מצד אחד, אנחנו רוצים שחברות התרופות ימשיכו לחקור כל הזמן ולפתח תרופות חדשות. אבל מצד שני, תהליך הפיתוח הוא יקר במיוחד, בין השאר בשל העובדה שרוב המולקולות המפותחות לא ממשיכות לשלב הקליני. ומה קורה כאן? חברות התרופות צריכות למכור את התרופות במחיר גבוה, גם כדי לכסות את עלויות התפעול של המולקולה המשווקת, אבל גם כדי לכסות את עלויות הפיתוח של כל המולקולות שלא יצאו לשוק. תהליך הייצור של כל תרופה ידוע ורשום, וכאן יכולות להיכנס לתמונה חברות התרופות המתחרות ופשוט לייצר בעצמן את התרופה במחיר זול יותר. אבל אם זה יקרה - אף חברה לא תרצה לעשות את תהליך המחקר והפיתוח שהוא יקר, והנה חזרנו לנקודת ההתחלה.
לכן כאשר החברה מפתחת מולקולה אתית, יש לה כמה שנים בהן המולקולה מוגנת בפטנט ואף חברה לא יכולה לייצר ולשווק אותה. כאשר תוקף הפטנט פג, כל חברה יכולה לייצר מולקולה גנרית שהיא העתק של התרופה האתית. עכשיו ברור לנו למה חשוב להגדיל את רשימת ההתוויות לריטלין. ככל הנראה שוק המבוגרים עם הפרעות שינה ודיכאון לא הכניס מספיק כסף ל-CIBA, והיא במירוץ נגד הזמן, מנסה למכור כמה שיותר כאשר היא מוגנת בפטנט.
הקשר בין תרופות ממריצות לבין ילדים עם ADHD הוא לא אינטואיטיבי, הרי לא היינו רוצים להפוך אותם ליותר נמרצים. אבל נחזור כמה שנים אחורה. בשנת 1937, ברדלי (Charles Bradley) מהמוסד הפסיכיאטרי לילדים Emma Pendleton Bradley Home, ניקז את נוזל עמוד השדרה של הילדים כדי לחקור את המוח שלהם (כללי האתיקה היו שונים בימים אלו, למרבה הצער). כדי לעזור לילדים עם כאבי הראש והבחילות בעקבות הטיפול, בארדלי נתן להם אמפטמין. התרופה לא עזרה לכאבים של הילדים, אבל התברר שהם נהיו מאופקים יותר והביצועים האקדמיים שלהם עלו. כך התגלה שחומרים ממריצים מפחיתים היפראקטיביות והתנהגות אימפולסיבית בקרב ילדים.
קו המחקר הזה המשיך. וכך, בשנת 1962, עוד לפני שבכלל נוצר המושג ADHD, אישר ה-FDA לרשום ריטלין גם לילדים. מחקרים נוספים שיצאו בסוף שנות ה-60 הוכיחו את יעילות הריטלין לטיפול בילדים. תוקף הפטנט פג בשנת 1970, עשרים שנה לאחר רישום הפטנט, ורישומי CIBA מתקופה זו מראים על נתוני מכירות נמוכים. רק בשנות ה-80, כשהפרעת קשב וריכוז הוגדרה כהפרעה פסיכאטרית, החלה עלייה אדירה במכירות. כיום שוק הריטלין מגלגל כ-25 מיליארד דולר בשנה. נוכל רק לתהות, האם לריטה פניזון היה ADHD ולכן ריטלין עזר לה?
לאונרדו פניזון נפטר בשיבה טובה בשנת 2003. לא ידוע מה קרה לריטה אבל נוכל לקוות שהם חיו באושר ועושר עד אז. על שם לאונרדו פניזון נקראת חברת התוכנה Leonardoo הנמצאת בשלבי פיתוח, ומטרתה להפוך את תהליך רישום התרופות הפסיכיאטריות ובפרט ל-ADHD, למהיר ומדוייק יותר.
מקורות:
תמונות של פרסומות לריטלין בשנות ה-60, מתוך השרשור הזה בטוויטר: https://twitter.com/PulpLibrarian/status/1029069374194372614
מרים דיסין היא סטודנטית לדוקטורט במדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן גוריון, במעבדה לפסיכיאטריה חישובית, וממקימי Brainstorm.
מרים כותבת בעמוד שטיפת מוח וחוץ מאהבתה למילים, יש לה מקום חם בלב לים. תמצאו אותה לפעמים מסתובבת באוניברסיטה, מחלקת קאפקייקס או מאפים שהכינה.