top of page

מבוא לסמים פסיכדלים

כתיבה ומחקר: נועה זילברמן ליווי ועריכה מדעית: ד''ר מעין הראל


ואת בתוך הטריפ שלך

"לקראת השקיעה, שזופים, מתרגשים ומעט חוששים - התחלנו להתהלך על קו המים, עד שמצאנו ספוט ראוי. מבעוד מועד הכנו פלייליסט נעים, שהתנגן לו כל אותה העת ברמקול הגדול שהבאנו. עשרים שניות עברו עד שבלעתי את קוביית השוקולד הקטנה הזו; עשרים דקות עברו עד שהייתי בעולם אחר. עולם אחר, שמקומו בעולם הזה. התיישבנו על החול והבטנו אחורה, על ההרים המהפנטים של סיני. הגבול ביניהם לבין השמיים המוזהבים היטשטש. הכחול של הים נראה היה כחול מתמיד. הירח האיר עליו באור לבן נוצץ ובוהק, שיצר מעין שביל ארוך וברור על המים. הבטתי בו ודמעות זלגו על לחיי. ניסיתי להבין, ביני לבין עצמי – אם עד כה לא ראיתי כלום. אולי כי באותו הרגע, הרגשתי כמו תינוקת שזה עתה פקחה את עיניה לראשונה. החול היה קריר ומלטף. הכל הרגיש דבוק, מאוחד. התחברתי לפשטות ולכנות של הטבע. ראיתי את היקום מחייך אליי. יכולתי ממש לשמוע אותו אומר לי: "הכל בסדר איתך, את במקום הנכון". וכך עברו להן שמונה שעות, שהרגישו כמו שתי דקות. שמונה שעות של ביקור באיזה כוכב לכת פנימי, שיש עליו חיים. שמונה שעות בהן הבנתי, איזו זכות זו להיות בחיים. "[1]


סמים פסיכדלים הינם סמי הזיה המחוללים שינויים במחשבה ובתודעה, שלעתים רבות משפיעים על התפיסה ועל ההתנהגות. רבים מאיתנו שמעו עליהם כעל "מרחיבי תודעה". ואולם, מקור השם "פסיכדלים" הוא ביוון העתיקה, ופירושו: "חושפי נפש".


אומרים שהיה פה שמח

קשה להצביע על הנקודה בה השימוש בסמים הפסיכדלם התחיל להתרחש. שימוש של אלפי שנים בחומרים הללו מתועד בחפירות ארכיאולוגיות ובחקירה היסטורית נרחבת שלהם, בנקודות שונות על-פני הכדור. שבטים רבים השתמשו ומשתמשים עד היום בצמחים הללו בטקסי פולחן קדושים, לצרכים דתיים, רפואיים ומיסטיים. בתרבויות רבות, החומרים הפסיכדלים מכונים "מדיסינות" – תרופות שאמאניות ממקור טבעי שמטרתן לאפשר צלילה לנבכי הנפש לצורכי ריפוי, באמצעות הרחבת התודעה. ואולם למרות השימוש הטקסי בפסיכדלי, אלו פרצו לתודעה המערבית בזכות הכימאי ד'''ר אלברט הופמן, אשר עבד במעבדות חברת התרופות "סנדוז", וייצר לראשונה מולקולה בשם "חומצה ליסרגית דיאתילאמידית" – או בקיצור – LSD, אי שם בשנת 1938. מולקולה זו הוזנחה עקב מחקרים כושלים בבעלי חיים עליהם היא נוסתה, אולם בשנת 1943, חזר הופמן לחקור אותה, בשל "תחושת בטן" אינטואיטיבית שחווה לגביה. במהלך עבודתו עם המולקולה, מעט מן החומר נספג בעורו של הופמן, וזה החל לחוש "תחושות מוזרות". אותן תחושות שחווה הופמן התבררו מאוחר יותר כחוויה הפסיכדלית הראשונה שתועדה על-ידי איש מדע, אשר גרמה לו לחוש לפרק זמן קצר כאחד שאיבד את שפיותו. לאחר שנרגעה מעט השפעתו החזקה של החומר, מבטו של הופמן על העולם השתנה. הוא חווה מעין "בריאה מחודשת" של העולם, שהובילה אותו לתייג את האל-אס-די כחומר בעל ערך רב לרפואה ולפסיכיאטריה. בשל ניסונו האישי והקליני עם המולקולה הייחודית אותה סנתז, נחשב הופמן לאישיות בולטת המטיפה למען חקירת הסדקים של הרציונליות החומרנית של עולם המדע ממנו הגיע[2]. כמה דפים לאחר מכן בספרי ההיסטוריה העבים, המחקר הפסיכדלי תופס תאוצה, ובמשך עשור, חוקרים רבים משאירים אחריהם מאות מאמרים אקדמיים בנושא. אלו אף סוללים את דרכם למעוז המחקר והמדע, אוניברסיטת הארוורד. היו אלה טימותי לירי וריצ'רד אלפרט, פסיכולוגים ואנשי מחקר בהארוורד, אשר התנסו בחומרים פסיכדלים ונחשפו לסגולותיהם הטיפוליות, מה שהוביל אותם להקמת "פרויקט הפסילוסיבין של הארווארד" בשנת 1960. אלא שכבר בשנת 1963, השניים סולקו מהאוניברסיטה, בטענה שחצו גבולות מתודולוגיים ומוסריים. למעשה, אפשר לומר שהייתה זו שקיעתה של הזריחה, או כפי שכותב מייקל פולן בספרו "איך לשנות את דעתך"[3] – "פרויקט הפסילוסיבין נראה כמו התחלה של הסוף, סופו של עידן מחקרי ומבטיח, שהתחולל בעשור שקדם לו, הרחק מהרווארד". כך למעשה, החל להיעלם המחקר הפסיכדלי, ואווירת בהלה מוסרית סביב החומרים חושפי-הנפש הציפה את רחבי אמריקה, מה שגרם למחקר הפסיכדלי להתבצע במידה מועטה באופן מחתרתי, ואף להיפסק לחלוטין. בהמשך שנות ה-60 המוקדמות, כמויות של אל-אס-די לא חוקי החלו לזלוג לרחובות, ומספר האנשים שהגיעו לחדרי מיון פסיכיאטרי לאחר שימוש בחומר זה, עלה. אף שלא הייתה הסכמה חד משמעית כי ה-LSD מסוכן לשימוש, הנתונים בשטח והמקרים הקיצוניים שהתרחשו באותן שנים תרמו רבות לבהלה הציבורית סביב אותם חומרים, והמחקר של אלו נעצר לעשרות שנים.


יש שאומרים שהכל זה ב-vibe

אף שלירי היווה דמות שנויה במחלוקת, תרומתו למחקר הפסיכדלי היא אלמותית, במיוחד לאור העובדה שתבע מונחים שמלווים את המסעות הפסיכדלים עד היום. "סט וסטינג", כך הוא כינה את שני הרכיבים שלטענתו ולטענת רבים אחרים, בעלי החלק המשמעותי ביותר בטריפ פסיכדלי. סט (set) מתייחס להלך הרוח בו האדם נמצא, לפני ובמהלך נטילת החומר; מצב-הרוח, המצב הגופני, הציפייה והכוונה. סטינג (setting) מתייחס לסביבה המוחשית, החברתית והתרבותית בה האדם נמצא בעת החוויה הפסיכדלית. לפי לירי, שני המונחים הללו מקיימים יחסי גומלין, שמהותם היא לייצר מצב אולטימטיבי לשימוש בחומר הפסיכדלי, אשר מותאם באופן סובייקטיבי לכל אדם, ומאפשר לחוויה הפסיכדלית להתרחש באופן הנכון לו ביותר. לירי אף ביצע מחקרים רבים ביחד עם שותפו אלפרט, שהראו את השפעתם של צמד המונחים "סט וסטינג" על האופן בו החומרים הפסיכדלים משפיעים על האדם. ככל שהסט והסטינג נלקחים בחשבון יותר, כך החוויה תהיה נינוחה ומותאמת למי שחווה אותה.


טעמנו מעט מההיסטוריה והכרנו את הדמויות המרכזיות, כעת הגיע הזמן להכיר את החומרים. לפניכם מבוא לקורס צלילה על יבש, באוקיינוס התודעה האינסופי


יש לו את זה

מתברר שקקטוסים הם הרבה יותר מפרצוף יפה. במיוחד קקטוס הפיוטה וקקטוס הסן פדרו, הטומנים בחובם חומר מסתורי ושמו מסקלין. חומר זה בעל היסטוריה ארוכת שנים של שימוש טקסי בשטחי דרום ארה"ב, מקסיקו ופרו. הוא סונתז לראשונה על ידי הרופא והכימאי ד''ר ארתור הפטר בשנת 1919, והינו בעל משמעויות מיסטיות בתרבויות רבות. למעשה, בידודו של חומר זה מקקטוס הפיוטה היווה את ראשית המחקר הפסיכדלי, אז תעשו לו כבוד. משך ההשפעה של חומר זה הוא בין 8-14 שעות בממוצע. טריפ של מסקלין בסט וסטינג מתאימים יבליט במיוחד חוויות וויזואליות, צבעים, תחושות של השגת תובנה והתקרבות לרוח לעיתים עד תחושות אובדן הזהות העצמית. לקיחת החומר אף עשויה לגרום להזיות ולהתעצמות תחושת המגע, ובאופן כללי לחוויה חושית מוגברת ועוצמתית. תסמינים פיזיולוגיים שעשויים להופיע הם בחילה (בעיקר בתחילת ההשפעה), ירידה בתיאבון, שינויים בתפיסת הזמן והמרחב, רעד ועוררות פיזיולוגית גבוהה.


דייט ראשון עם היקום

הכירו את החומצה הליסרגית דיאתילאמידית, או בקצרה: ה-LSD. הוא איתנו משנת 1943, ובעל השפעה שנמשכת בממוצע בין 10-12 שעות (כאשר שיא ההשפעה הוא כשעה ועד 4 שעות לאחר הנטילה). השפעותיו הבולטות מתפרסות על פני ממדים שונים, ובניהם ממדים פיזיולוגיים, רגשיים, תפיסתיים וקוגניטיביים. טריפ של LSD בסט וסטינג מתאימים יוביל לחוויה חושית מחודדת מהרגיל, שינויים בתפיסותיו של האדם את הזמן והמרחב ואת עצמו במובן הפיזי והמנטלי. חוויה נפוצה הינה הגעה לתובנות עמוקות כתוצאה משינויים בקו המחשבה השגרתי, חוויה רגשית בעוצמות חזקות וגבוהות והגברת האמפתיה לרגשותיו של האחר. לעתים אף יופיעו עיוותי תפיסה הכוללים הזיות ומחשבות שווא וכן פרשנויות מרחיקות לכת של המציאות. לצד כל אלו עשויים להופיע שינויים פיזיולוגיים כגון עליית לחץ הדם והדופק וכן הפרשה מוגברת של הורמונים שונים.



שנינו יחד תחת פטריה אחת

אי שם בשנת 1955, נסע הבנקאי גורדון ווסון למקסיקו עם אשתו, והשניים התנסו בטקס שמאני עם פטריות פסילוסיבין. הוא כתב על כך מאמר שפורסם במגזין Life וסיקרן אנשי מדע רבים, בניהם אלברט הופמן, תימות'י לירי וריצ'ארד אלפרט (ראם דאס). על אף "פרויקט הפסילוסיבין של הארוורד" שביצעו לירי ואלפרט בשנות השישים, הראשון שבודד את הפסילוסיבין לראשונה היה דווקא אלברט הופמן, בשנת 1958. מלבד אלו, השימוש בפטריות הזיה מתועד לאורך היסטוריה ארוכת שנים בטקסים שמאניים, לצרכים רוחניים ודתיים. השפעת הפסילוסיבין אורכת בין 2-6 שעות. גם כאן, לסט ולסטינג השפעה רבה על אופי הטריפ. נטילת החומר מלווה בסימפטומים מגוונים ברבדים שונים, ובניהם העצמה של החוויה הרגשית הקיימת, חידוד חושי שלעתים קרובות מוביל להזיות (או הצפה חושית ללא הזיות), הגברת הרגישות כלפי העצמי והאחר, השגת תובנות פילוסופיות עמוקות ותחושת אחדות עם הקיום, תפיסת זמן ומרחב שונה מהרגיל, שינויים בתפיסת העצמי וכמו כן מחשבות שווא, פחד מאובדן שליטה וחרדה מוגברת. התסמינים הפיזיולוגיים בנטילת פסילוסיבין כוללים בעיקר עליה קלה בלחץ דם, תחושת עייפות וכבדות וכן שינויים הורמונליים.


שעת תה מסוג אחר

רבות דובר על התרבות השאמניסטית ביבשת אמריקה הדרומית. כך, בקרבת נהר האמזונס, מתרחשים מזה שנים רבות מעגלי ריפוי פולחניים, אשר המשתתפים בהם לוגמים איוואסקה: חליטת צמחים פסיכואקטיבית (בעברית: "גפן הנשמות"). החומר הפעיל בחליטה זו הוא ה-DMT, והשימוש בו מתבצע בעיקר בטקסי ריפוי טיפוליים, בהנחיה שמאנית. השפעת האיוואסקה אורכת בממוצע עד כ-4-6 שעות מרגע נטילתה. גם לחומר זה השפעות בתחומים שונים, פיזיולוגיים, קוגניטיביים, רגשיים ועוד, וקיימת חשיבות גבוהה לסט והסטינג בעת נטילתו. אנשים שהתנסו בטקס זה מדווחים על שינויים חדים בתפיסה החושית וכן בתפיסת העצמי, כאשר הדבר הבולט ביותר הוא חזיונות ויזואליים והצפת זיכרונות ישנים, חוויות רוחניות ורגשיות, שפעמים רבות קשורות למוות או ללידה או מפגש עם ישויות. עוד ישנם השגת תובנות פילוסופיות גבוהות וחיבור לטבע, פחד מאובדן שליטה, חרדה גבוהה והתרופפות האגו. שינויים פיזיולוגיים בולטים שמייצר ה-DMT הם הרחבת אישונים, עלייה בהורמוני הסטרס, צריבה בבטן, בחילות והקאות.



שיח עם אופי

את מולקולת האיבוגאין ניתן לכנות גם כ"מולטי-מולקולה", וזאת בשל השימושים הרבים המיוחסים לה. מקורה הוא בשיח האיבוגה, שנפוץ בעיקר במרכז יבשת אפריקה. דורות שלמים שהתייחסו לחומר זה כמקודש מתועדים לאורך ההיסטוריה, ואולם הוא סונתז כחומר פסיכדלי לראשונה רק בשנת 1966 באירופה. מלבד השימוש הטקסי הדתי באיבוגאין, הוא משמש גם לטיפול בהתמכרויות ובדיכאון במינונים נמוכים. במינון גבוה לעומת זאת, האיבוגאין מספק חוויה פסיכדלית עוצמתית המתפרסת על פני מספר שלבים, כאשר לכל אחד מהם מאפיינים משלו. טריפ על איבוגאין מלווה בתחושות עוררות כללית, דיסוציאציה (ניתוק), הזיות ראייה ושמע, הפרעות שינה, הצפת זיכרונות אישיים וחלומות מציאותיים. אורך ההשפעה של איבוגאין הוא בין 16-36 שעות ולעתים קרובות, כלל השלבים של המסע הפסיכדלי אורכים כמספר ימים (עד כשלושה), בהם האדם צולל ומעמיק בעולמו הפנימי ובוחן את התנהגותו ואת מערכת היחסים שלו עם העולם ועם עצמו. על כן, נטילת חומר זה פעמים רבות היא לצורכי טיפול ומתוך כך ההתייחסות אל החוויה שהאדם עובר תחת השפעתו היא כאל חוויה טיפולית ולא כחוויית צריכה למטרות בילוי.


לחבק, לחבק, לחבק

"סם האהבה", כך רבים מכנים את ה-MDMA, תרכובת שסונתזה באמצע שנות ה-70 על ידי הכימאי ד''ר אלכסנדר שולגין ועמיתו הפסיכותרפיסט ליאו זף. אל השניים הללו הצטרפו חוקרים נוספים שדיווחו על השפעותיו של החומר על הגוף, על התודעה ועל המערכת הסנסורית של בני האדם. ה-MDMA גורר שינויים חדים בהולכה העצבית של חומרים במוח, המעצימים את החיבור של האדם לרגשותיו, לעולם וכן לסובבים אותו. ואולם, החומר עצמו מוכר על ידי אנשי מדע רבים כחומר פסיכואקטיבי בעיקרו, מאחר ואינו בעל תסמינים דומים לשאר החומרים הפסיכדלים. משך ההשפעה של ה-MDMA נע בין 3-6 שעות, ואופי הטריפ תחת השפעת החומר מושפע בעיקר מהסט והסטינג בהם הוא נלקח. לאחר נטילה של ה-MDMA , האדם יחוש לעתים קרובות תחושת אופוריה, ביטחון עצמי מוגבר, אמפתיה ואהבה לסובבים אותו ולעצמו, שלווה פנימית, הזיות מתונות, עוררות מינית גבוהה ושינויים בתפיסת הזמן. יחד עם זאת, נטילת החומר עשויה לגרור גם תחושת חרדה, תחושת אובדן שליטה, חסימה רגשית וכן תופעות פיזיולוגיות כמו דופק מואץ, נעילת לסתות, לחץ דם גבוה ושינויים הורמונליים חדים.


הרבה יותר מסם הרדמה לסוסים

בכל פעם בה אני שומעת את השם הזה, עולה במוחי הסטריאוטיפ הקבוע לגביו. אומנם הקטמין משמש בעיקר ברפואה אנושית ווטרינרית לצורכי שיכוך כאבים והרדמה, אך הוא בעל סגולות ייחודיות גם בעולמות התודעה. הוא סונתז לראשונה בשנת 1962 במעבדות של יצרנית התרופות Parke-Davis, ובמהלך מלחמת ווייטנאם, טופלו חיילים באמצעותו ודיווחו על תופעות לוואי משונות. תופעות לוואי אלו סיקרנו פסיכיאטרים רבים, ובראשם פרופסור ג'ון לילי, מה שהוביל אותם לחקור את הקטמין כסם הזיות פסיכדלי, לצורכי מחקר וטיפול. כנגזרת של אותה התקופה, רבים החלו לצרוך סם זה שלא למטרות רפואיות, אלא למטרות בילוי ופנאי. הנוטלים סם זה מדווחים פעמים רבות על תחושות ריחוף ועזיבת הגוף, תחושת "כמעט-מוות", אובדן זהות, התעלות מעל הזמן והמרחב, שינויים רגשיים הכוללים זיכרונות וחזיונות פסיכולוגיים, רגשות של אחדות, שמחה ושלווה, תחושת קדושה וחוויות רוחניות הקשורות למוות וללידה. משך ההשפעה הינו יחסית קצר ועומד על כשעה-שעה וחצי.


ולנו יש קנאביס

המרכיב הפסיכואקטיבי בצמח הקנאביס, THC, בודד לראשונה על ידי חוקרים ישראלים במכון וייצמן למדע. השימוש בקנאביס נפוץ ונגיש יחסית למשתמש, ותסמיניו הפסיכדלים הם מתונים ביחס לחומרים פסיכדלים אחרים. רבים משתמשים בו כמשכך כאבים במרשם רופא, ואולם השימוש בקנאביס לצורכי פנאי עולה מאד בשנים האחרונות. השפעותיו של ה-THC כוללות בעיקר רגיעה עמוקה, עייפות, שינויים סנסורים, הגברת התאבון ולעתים גם הפחתת תוקפנות. גם כאן, ישנה חשיבות לסט והסטינג בהם נעשה השימוש בקנאביס. ישנם אנשים המדווחים על התכנסות בתוך עצמם, רגישות גבוהה לאירועים וחרדה מוגברת. אחרים ידווחו על ראיית מציאות גמישה יותר, שלווה פנימית וחרדה מופחתת. משך ההשפעה הינו כ2-5 שעות.


ניצוצות של הבנה

למרות ההיעלמות והתרדמת המדעית של המחקר הפסיכדלי במאה הקודמת, זה הרים את ראשו בשנת 1990, כאשר חודש המחקר בפסיכדלים על בני אדם על-ידי החוקר ד"ר ריק שטראסמן, שחקר את השפעותיו של החומר DMT. על הספר שכתב שטראסמן בעקבות המחקר שביצע, "מולקולת הרוח", התפרסם סרט דוקומנטרי בשנת 2010, ש"נתן אור ירוק" למחקרים פסיכדלים נוספים. כיום השימוש בפסיכדלים תופס תאוצה, הן לצורכי פנאי והן לצורכי מחקר, בעיקר בהקשר הפסיכופתולוגי, ומתרחש בגופים שונים למחקר פסיכדלי כמו MAPS וקרן ברקלי, וכן במרכזים אוניברסיטאיים שונים ברחבי העולם. נראה כי עקב התובנות ממחקרי מוח רבים על חשיבותה של הגמישות המוחית לבריאות המנטלית, הניסיון ליצרה הולך ומעמיק. התעוררותם החוזרת של מרחיבי התודעה השונים מלמדת על שינוי תודעתי קולקטיבי, שעשוי להוליד תרבות גמישה הרבה יותר, ערנית, ובעיקר כזו שפתוחה לראות מבעד לענני הבהלה שאפפו את הסמים הפסיכדלים במשך עשרות שנים - את קרני השמש הבוקעות לאיטן, דרך החיבור העמוק לעצמנו.


 

החוויה הפסיכדלית מסקרנת את עולם המדע ובכתבה הבאה בסדרה נצלול אל תוך המוח והמנגנונים הביולוגיים העומדים מאחורי השינויים התודעתיים.

בהמשך נשמע כיצד עולם המדע והתעשייה מנסים להבין ולהשתמש בחומרים האלו לטובת האנושות, בריאיונות עוקבים עם חוקרת מהאקדמיה ויזם בתחום.

מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי הכתבות של בריינסטורם באתר ובמדיה החברתית!

ואם מעניין אתכם לכתוב בנושאי מדעי המוח בליווי של ראשת התוכן הדיגיטלי שלנו, ד''ר מעין הראל, אתם מוזמנים לכתוב ל maayuna249@gmail.com


 

על הכותבת נועה זילברמן


 

סטודנטית לתואר ראשון במדעי המוח ופסיכולוגיה, במגמת פילוסופיה של הנפש באוניברסיטת בן גוריון.


אוהבת לארח, לדבר, להקשיב, להתפלסף ולכתוב. משתדלת לא להתעצבן בפקקים, להקשיב למילים בשירים ולרדת לסיני בכל הזדמנות פנויה



בבליוגרפיה ולינקוגרפיה:

[1] לקוח בהסכמה מתוך יומן מסע (trip report) של כותבת אנונימית [2] Hofmann, Albert, 1906-2008. (1992). LSD, my problem child : reflections on sacred drugs, mysticism, and science. Mt. View, Calif. :Wiretap, [3] Pollan, M. (2019). How to change your mind the new science of psychedelics. Penguin Books.

 


1,228 views0 comments

Comments


bottom of page